מוסר על שמות כב:כז

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כ"ב:כ"ז). לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (ויקרא י"ט:י"ד). הֻזְהַרְנוּ בָּזֶה שֶׁלֹּא יְקַלֵּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בַּשֵּׁם וְלֹא בְּאֶחָד מִכָּל הַכִּנּוּיִים. וּמָה שֶׁהֻזְכַּר בַּתּוֹרָה אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא וְחֵרֵשׁ. כִּי בָּא לְהַזְהִיר שֶׁלֹּא לְקַלֵּל הַשּׁוֹפֵט כַּאֲשֶׁר יַרְשִׁיעֵהוּ בַּדִּין. וְלֹא אֶת הַנָּשִׂיא כַּאֲשֶׁר יַעֲנֹשׁ אֹתוֹ לְשַׁלְּחוֹ בְּיַד פִּשְׁעוֹ. וְהֻצְרַךְ לְהַזְכִּיר הַחֵרֵשׁ. פֶּן תֹּאמַר אֵין עֹנֶשׁ בְּקִלְלָתוֹ. אַחֲרֵי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ וְלֹא יַשִּׂיגֵהוּ צַעַר עַל קִלְלָתוֹ. וּבְסוֹף פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים נִכְתַּב אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. לֵאמֹר שֶׁלֹּא תְּקַלֵּל הַשּׁוֹפֵט אֶת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה. אֲבָל הַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר לֹא כַּדָּת אוֹתוֹ תְּקַלֵּל. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ אֶת עַצְמוֹ בַּשֵּׁם לוֹקֶה וְעָנְשׁוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם רַב מְאוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"ח:נ"ח-נ"ט) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת [וגו'] לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ. וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ. וְגוֹ'. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עִנְיַן הַפָּסוּק הַזֶּה עַל מִי שֶׁמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ אֶת עַצְמוֹ בַּשֵּׁם.

הכתוב אומר: ״ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים״ (בראשית ח:א). ואמרו חז״ל: ״אמר רבי שמואל בר נחמני: אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין. כל מקום שנאמר ה׳ מדת רחמים: ׳ה׳ ה׳ אל רחום וחנון׳ (שמות לד:ו), וכתיב: ׳וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ׳ (בראשית ו:ה), ׳וינחם ה׳ כי עשה את האדם׳ (בראשית ו:ו), ׳ויאמר ה׳ אמחה וגו׳׳ (בראשית ו:ז); אשריהם הצדיקים שהן הופכים מדת הדין למדת רחמים. כל מקום שנאמר אלהים הוא מדת הדין: ׳אלהים לא תקלל׳ (שמות כב:כז); ׳עד האלהים יבא דבר שניהם׳ (שמות כב:ח), וכו׳. ׳ויזכר אלהים את נח׳. מה זכירה נזכר לו? שזן ופרנס אותם כל שנים עשר חודש בתיבה, ויזכר אלהים את נח, והדין נותן בזכות הטהורים שהכניס עמו בתיבה״ (בראשית רבה לג:ג).

בפה ובקנה, יען כי מעלת האדם הוא הדיבור, ונקרא כן חי מדבר, וכמו שאמר הפסוק (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, על כן ראוי לייחד לזה חדר בפני בעצמו, כי יאריך הסיפור ויבוא באות שתיקה, ולא אזכיר כאן רק קצת מילין התלויים בפה ובקנה. לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ, יג). אלהים לא תקלל (שם כב, כז). נשיא בעמך לא תאור (שם), היינו מלך או נשיא או ראש ישיבה, ויש בזה תוספות לאו על המקלל שאר בני אדם. במקלל לעצמו (שבועות לו, א) נכפל לאו בתורה, דכתיב (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכתיב (שם טו) ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, והשמר הוי לא תעשה, ואמרו בזוהר (ח"ג קנה, ב) דכמה אלפים ורבבות מלאכים רעים עונים אחר קללתו אמן לקיימם, לכן כל איש יחרד. כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב, כא), בכלל העינוי אף כשמדבר עמהם בקושי: