בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ (ס)
כד הקמח
אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח (תהלים נ). דבר ידוע כי אאע"ה היה ראשון נסים בבריתו של הקב"ה ולפרסם היחוד בעולם, ואע"פ שנצטוו בני נח בשבע מצות מכבר היה הדור בלתי טהור בזמנו של אברהם אין בהם קורא בשם ה' שיתעורר על עבודתו ושיהיה ראוי להכנס בבריתו, ומתוך חכמה יתירה אשר היתה בו הכיר את בוראו והוא בן שלש שנים וידע ענין היחוד והאלהות ופרסם אותו בפי הכל, וחיזק האמונה בלבבות שנא' (בראשית יג) ויקרא שם אברם בשם ה' ודרשו רז"ל כאדם המחזק את התקרה כתיב הכא ויקרא שם אברם וכתיב התם (תהלים קד) המקרה במים עליותיו ואז היה ראוי להכנס בבריתו של הקב"ה עד שציוהו בכך, הוא שא"ל (בראשית יז) ואתה את בריתי תשמור ואתנה בריתי כו', ואע"פ שהיה זקן בן צ"ט שנה היה זריז במצוה ולא נתעצל בה כלל, לשנה אחרת והוא בן ק' שנה נולד לו יצחק וכבר נתקדש אברהם בקדושת המצוה הזאת מה שאין כן בישמעאל שנולד עד שלא נצטוה אברהם במצוה הזאת ולא נתקדש בה, והענין לפי שיצחק היה עיקר זרעו וכענין שכתוב (שם כא) כי ביצחק יקרא לך זרע וכדי שיהיה יצחק נולד מתוך הקדושה ויהיה יעקב וכל זרעו אתו קדש ראוים לקבל התורה הנקראת קודש. ומתוך הלשון הזה שהזכיר לו השם ביני וביניך זכה כי יש במצוה הזאת ענין נסתר והוא סוד גדול, כי המלך המצוה לבנו או לעבדו נאמן ביתו ואומר לו תזכור הדברים אשר ביני וביניך אין ספק כי הם דברים נסתרים אינם נאמרים אלא מפה אל פה ולא ניתנו ליכתב. וכן תמצא בענין מצות השבת כשהזכיר בה השי"ת הלשון הזה בעצמו הוא שאמר (שמות לא) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וזה מעיד כי יש גם במצות השבת ענין נסתר, לכך דרשו ז"ל במסכת ביצה (דף יו) א"ר שמעון בן יוחאי כל המצות שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצינעא שנא' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. וראוי לשאול איך נתנה מצות שבת בצנעא והלא בפרהסיא נתנה שהרי היא מכלל עשרת הדברות ששמעו אותן כל האומות שבעולם, וכן הכתוב אומר (ישעיה מח) לא מראש בסתר דברתי. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קלח) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. אלא שחכמים כונו בזה על הענין הנסתר שיש במצות השבת כי הוא הניתן בצינעא ולכך הזכיר לשון ביני וביניכם, והוא הדין והוא הטעם בעצמו בכאן במצות המילה שיש בו סוד נסתר, ומפורש אמרו ז"ל (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם זה ברית מילה:
כד הקמח
אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך וגו', אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ וגו' (ישעיהו נ״ח:י״ד). ידוע כי השבת מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל קודם מתן תורה ונצטוו עליה במרה וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין דף נ"ו ב) שבת ודינים במרה אפקוד שנא' (שמות טז) שם שם לו חק וגו', ונקראת חק כמצות מילה שנקראת חק וזהו חק בשארו שם כי מצות השבת והמילה שניהם נקראים חק ואות והכל ענין אחד, והמצוה הזאת רמז וחדוש לענין העולם שנברא ונתחדש מאין ונעשו המעשים כלם בששה ימים וביום השביעי שבת, ויתכן לומר כי על זה אמר הכתוב (שם לא) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כלומר לחדושו של עולם, ומפרש והולך כיצד כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', ומפני שהוא מופת ועדות על החדוש נצטוינו שנזכור אותו בכל יום הוא שנאמר (שם כ) זכור את יום השבת וגו', וביאור הכתוב על דרך הפשט מה שאנו מזכירים ימי השבוע אחד בשבת ב' בשבת וכן כלן ואין אנו קורין את הימים בשם מיוחד לכל יום ויום כמו שעושין האומות ואנו עושין כך כדי שנזכור יום השבת עם כל יום ויום וזהו פירוש זכור את יום השבת לקדשו. צוה בזכרון הזה שיהיה תדיר בכל יום ויום כענין יציאת מצרים שכתוב בו בלשון הזה (שם יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, והמצוה היא שנזכור אותו בכל יום כי כן כתיב (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ודבר ידוע ומפורסם כי הדבור הזה של זכור את יום השבת לקדשו בכלל עשרת הדברות ביום שבת נאמר שהרי ביום שבת ניתנה תורה וכמו שדרשו ז"ל כתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב התם זכור את היום הזה מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום, וזה מפורש במסכת שבת (דף פו ב' פרק ר' עקיבא) שבשבת ניתנה תורה וראויה מצות שבת שתהיה שקולה כנגד כל התורה מאחר שנתיחד יום השבת לנתינתו. ומצות שבת נצטוינו בה במצות לא תעשה ועשה, מצות לא תעשה שנא' (שמות כ׳:י׳) לא תעשה כל מלאכה, מצות עשה שנא' (שם כג) וביום השביעי תשבות, כי אחר שאסר לנו כל מלאכה בלאו הוצרך להזכיר עשה שנשבות אף מן הדברים שאינם מלאכה, וכן עשה ישעיה שהזכיר כאן בענין השבת מצות לא תעשה ועשה, זהו שאמר אם תשיב משבת רגלך, זהו אזהרה בלא תעשה הזכיר שלא ללכת חוץ לתחום, ובא הלשון הזה לומר כי אף אם היית בדרך ואתה זוכר שהוא שבת שתשוב לדרכך וזהו לשון אם תשיב משבת רגלך כאלו אמר אם תשיב מלכת בשבת רגלך. עשות חפציך ענינו מעשות חפציך כי מ"ם משבת עומדת במקום שנים, וביאור הכתוב אם תשיב רגלך מלכת בשבת וכל שכן שלא תעשה חפציך והיא המלאכה שחייב עליה מיתה כי אם הוא אוסר ההליכה חוץ לתחום שהוא בלאו כ"ש המלאכה שהיא במיתה בעדים והתראה ובלא עדים בכרת. כי על זה אמר הכתוב (שם לא) מחלליה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. וביאור הכתוב מות יומת בעדים ובלא עדים ונכרתה, ואמר ביום קדשי ביום שאני קדשתיו והבדלתיו משאר הימים כי הקדושה הוא ההבדל, ומה שהזכיר רגלך בלא יו"ד ורגליך קרינן כלומר אע"פ שכתוב רגלך בלא יו"ד יש אם למקרא ודרשו בו רז"ל רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס שנא' אם תשיב משבת רגלך רגלו קרינן. וקראת לשבת עונג ענינו שתענג את השבת במאכל ומשתה יותר משאר הימים ומעולה על כולם אז יזכור מעשה בראשית ויתן הודאה להקב"ה שחדש העולם ובראו מאין כי בעשותו זה יקרא את השבת עונג ויתענג עונג הגוף והנפש. עונג הגוף במיני אכילה ושתיה ועונג הנפש בזכרון מעשיו של הקב"ה ונפלאותיו ויהיה לשון וקראת מלשון (צפניה א׳:ז׳) הקדיש קרואיו, כלומר שיזמין את השבת כאדם המזמין את המלך לאכול עמו על שולחנו זהו קראת לשבת עונג. כאלו אמר תזמין את השבת ומלת עונג הוא השכר כלומר אם תעשה מצוה זו שתזמין את השבת תזכה לעונג והוא השכר האמתי לחיי העולם הבא כי הוא רמז אל הגן ואל הנהר והעדן מלשון הכתוב (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. והנה זה עיקר החיים האמתיים הנצחיים אשר אין להם ערך ודמיון, והוסיף לומר לקדוש ה' מכובד כלומר שיהיה כבוד ה' מחופף עליך ואז תהיה אתה מכובד ממנו כלומר מעוטר ומוכתר מן הכבוד. וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר. פירש הנביא בכאן בענין השבת שיבדילהו אדם משאר הימים בג' ענינים. ההבדל במלבושים והנהגתו וההבדל בחפצים וההבדל בדבור, ההבדל במלבוש ובהנהגה זהו שאמר וכבדתו מעשות דרכיך, וכן דרשו רז"ל וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול שכן מצינו' ר' יוחנן הוה קרא למאני מכבדותי. דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול והוא הדין הנהגתו באכילתו שיש לו לשנות עת האכילה משאר הימים או יקדים או יאחר, ההבדל בחפצים זה שאמר ממצוא חפצך (שבת פרק ט"ו קיג) ודרשו רז"ל חפציך אסורים חפצי שמים מותרים וכן אמרו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, ועוד אמרו פוסקין צדקה לעניים בשבת משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת, כי בזה יש צד מצוה כי עם האומנות נותן לו חיים וימנע מלגנוב ומללסטם את הבריות, אבל שאר החפצים שאין בהם צד מצוה הם הנקראים חפציך והם חפצי חול ואסורין. ההבדל בדבור הוא שאמר ודבר דבר ודרשו רז"ל ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, ולומר לך שידבר בשבת בנחת ויהיה ממעט בדברים ומלשון דבר דרשו רז"ל דבור אסור הרהור מותר, ואע"פ שהרהור מותר חסידים שבדורות נמנעים מלהרהר בחפצי רשות אלא בחפצי שמים הם מהרהרים ומדברים כי הוא העונג שלהם:
כד הקמח
והנה ז' ימי הסכות שמיני של חג אחריהם הרי הוא כז' ימי הפסח שממנו אנו מונין שבעה שבועות ויום חמשים של מתן תורה אחריהם והימים הספורים באמצע הם כחולו של מועד בין הראשון והשמיני ועל כן קורין רז"ל לחג שבועות עצרת כח' של חג שקראו הכתוב כן. הא למדת ששמיני של חג זה שקול כיום מתן תורה ושניהם נקראים עצרת. היום הזה קראו הכתוב עצרת על שם שהשכינה עוצרת לישראל להקריב לפניו פר אחד כי צדיק אוכל לשובע נפשו. ויום מתן תורה קורין אותו חכמי האמת עצרת לפי שבו ביום נגלית שכינה על הר סיני וישראל שקבלו התורה היו נעצרים לחלקו וקבלו עליהם אלהותו וגזירותיו, ועל כן הוקבע החג הזה ביום שמיני לפי שהוא שמינית אע"פ שהיא העשירית, והמשכיל יבין כי כנסת ישראל בת זוגו של שבת ומזה תמצא סוד הכתוב האומר עצרת היא פירושו עצרת של היא כלומר של שבת הנקראת היא שנא' (שמות ל״א:י״ז) ביני ובין בני ישראל אות היא כי היא אצולה מן השבת הגדול. ומה שהיה עצרת של מתן תורה רחוק מז' ימי הפסח ויהיה עצרת של שמיני חג סמוך לשבעת ימי הסכות כבר משלו רז"ל משל נאה למלך שהיו לו בנות נשואות במקום קרוב אית ביומיא דייזלון וייתון אמר המלך אני ואתם נשמח יום אחר, כך בפסח על ידי שישראל יוצאין מן החורף לקיץ לפיכך רחוקה ממנו נ' יום דאית ביומיא דייזלון וייתון אבל בחג על ידי שישראל יוצאין מן הקיץ לחורף טרחות דרכים קשה לפיכך אינה רחוקה ממנו חמשים יום דלית ביומא דייזלון וייתון: