מוסר על שמות לב:יד

יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים יט, ו). כתיב (משלי לא, כט-ל) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' [היא] תתהלל. רבות בנות, בדברים רבה פרשת וזאת הברכה (יא, ג), וזאת הברכה (דברים לג, א), זהו שאמר הכתוב רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מהו ואת עלית על כלנה, מדבר במשה על שנתעלה יותר מן הכל. כיצד, אדם הראשון אומר למשה, אני גדול ממך, שנבראתי בצלמו של הקב"ה. מניין, שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אותו כבוד שניתן לך ניטל ממך, שנאמר (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין. אבל אני, זיו הפנים שנתן לי הקב"ה עמי. מניין, שנאמר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה. דבר אחר, נח אמר למשה, אני גדול ממך, שנצלתי מדור המבול. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך. אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל. מניין, שנאמר (שמות לב, יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. למה הדבר דומה, לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, והאחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו. כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו, הוי ואת עלית על כלנה. דבר אחר, אברהם אומר למשה, אני גדול ממך, שהייתי זן לעוברים ושבים. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אתה היית זן בני אדם ערלים, ואני הייתי זן בני אדם מהולים. ולא עוד, אלא אתה היית זן בישוב, ואני הייתי זן במדבר. יצחק אמר למשה, אני גדול ממך, שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי פני השכינה. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, שאתה ראיתה פני השכינה וכהו עיניך. מניין, דכתיב (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות. מהו מראות, מראות בשכינה. אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני. מניין, שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. יעקב אמר למשה, אני גדול ממך, שנפגשתי עם המלאך ונצחתי אותו. אמר לו משה, אתה נפגשת עם המלאך בפירבורין שלך, ואני עליתי אצלן בפירבורין שלהן והן מתייראין ממני. מניין, שנאמר (תהלים סח, יג) מלכי צבאות וגו'. לפיכך אמר שלמה, רבות בנות עשו חיל וגו'. אמר הקב"ה, הואיל ונתעלה מן הכל, הוא יברך את ישראל, עד כאן לשונו:

אמנם חלילה לי להרהר אחר משה שיהיה במקצת מטיח כלפי מעלה. על כן נלע"ד דהענין הוא, משה ביקש מהקב"ה שיאמר לו פירוש הנבואה הקדומה, כי היה לו ספק בביאורה, ורצה ללמוד להבינה היטב. וזה כשאמר (שמות ה, ט) תכבד העבודה על האנשים וגו', אז היה משה רבינו ע"ה מסופק על הנבואה למפרע ששלחו הקב"ה לפרעה, אם היתה הכוונה להיותם נגאלים מיד, או לאחר זמן. כי נולד לו הספק מחמת זו ההכבדה, על כן אמר השיבני אם אתה גואלם כו'. וכן במרים קרא הקב"ה פתאום צאו שלשתכם ועם משה לא דיבר, והיה מסופק משה רבינו ע"ה מה ענין שקרא אותו, כי יש לזה ב' פירושים. האחד, כי הם לא היו מוכנים לנבואה שעסקו בדרך ארץ כמו שכתב רש"י. על כן הוצרך הנבואה להתפשט בהם באמצעית משה. השני, כי עשה הש"י זה כדי לזלזל אהרן ומרים, ומשה שומע ואז זלזולם יותר ממה כשהיה בסתר, והש"י עשה כן כדי שיהיה להם כפרה. כמ"ש פשט על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות להם כך וכך, ובזלזול דברים שקבלו נתכפרו. אבל אח"כ כשראה משה מרים נלקה בצרעת, ביקש משה שיאמר לו הקב"ה מה הקריאה שקרא אותו הש"י משמש. וכשאמר הקב"ה תסגר כי לא נתכפרה מרים, אז הבין משה שטעם הקריאה לא היה מטעם זה, רק מכח טעם הראשון. וכן בויפקוד אמר הש"י למשה (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפני מומחין, אם פירוש הנבואה היא משה נקרא אלהים ונסמך מהש"י, אחר כך הוא יסמוך אחר וכן לדורות. או הקב"ה בכל דור ודור יפקוד. השיב לו הש"י (במדבר כז, יח), וסמכת את ידך. וכן ואתחנן דימה שהותר הנדר, ורצה להתבונן למפרע השבועה של לכן לא תביאו כו':

ואם יש בקרבך שנאה כבושה על אחד מחבריך ורוצה אתה להסירה ולא תוכל.‏ וכידוע,‏ בשביל שנאתך אותו כבר רואה אתה עליו חסרונות וחטאים,‏ הסר כעסך מלבך,‏ ורק אז תראה אם באמת בו חסרונות יותר מכך.‏ אבל כאמור רוצה אתה לדחות את שנאתך מלבך ולא תוכל.‏ עשה זאת איפה,‏ כתוב אליו מכתב,‏ לא תשלחהו רק תטמנהו בצלחתך,‏ ובו תזלזלהו ככל אשר שואף הנחש הכועס אשר בלבך.‏ ואיזה ימים תקרא את המכתב בפיך,‏ ותצייר לך שאתה עומד נגדו ואתה מחרפו בחרופים וגידופים אלו.‏ אז אחר איזה ימים בטח יסור כעסך מלבך עליו,‏ ואם בעל נפש אתה עוד תרוץ לפייסו.‏ אל תתמה על עצתנו זו,‏ ולא תאמר אחד מב׳ הדברים היא,‏ או שקר היא,‏ או מעשה להט וקסם היא,‏ וכי אפשר כן,‏ שכאשר אכתוב מכתב ואחרפהו ועוד אקראהו אתרצה לו ועוד אפייסהו.‏ לא שקר ולא מעשה להט היא רק חוק הנפש היא,‏ שכאשר מחרף ומגדף האיש את שונאיו ישקוט מעט כעסו מעליו^*)כמו שאיתא בס' שפתי צדיקים פרשת ויגש בשם האלשיך ז"ל עה"פ וינחם ד' וכו',‏ אבל כיון שחברו עונה לו בשעה שמחרפהו, לכן תגדל שנאתו בזה.‏ ואתה שכתבת מכתב חריף לפי מדת שנאתך הגדולה וקראתו בפיך ותזלזלהו,‏ וישקוט מעט כעסך בחרפך אותו,‏ וכשתבא לקראתו בפעם הב׳ ביום השני,‏ אשר כבר נתקטן כעסך,‏ ועוד אתה מזלזלהו בזלזולי מכתבך שנכתב לפי מדת כעסך מאז,‏ שהי׳ כעסך יותר גדול,‏ יתחיל כבר לבך להתיסר מעט מעצמו ולאמור בכ״כ זלזולים גדופים וחרופים חרפתיהו,‏ וכבר א״א לך לקרא את כל החרופים בכעס גדול כדאתמול.‏ אבל הלא קבלת עליך לקרותו ועוד לא נח כל כעסך מעליו, לכן עוד אתה מכריח א״ע וקורא,‏ ויהי ביום השלישי כעסך עוד יותר נשקט מקריאת יום הב׳, וא״א לך כבר לקרותו.‏ כבר מתחרט אתה בהתגלות לבך,‏ כ״כ לזלזל וכ״כ לחרף.‏ מבקש אתה כבר תחבולות איך להתפייס עמו ותתפייס.‏ איש בעל לב טוב ימהר להתפייס,‏ והקשה עורף יצטרך לקרותו פעמים יותר.‏ אבל בעזרת ד׳ כלם יתפייסו עי״ז.‏ אבל רק לפעמים רחוקות תעשה עצה זו במכתב,‏ ותזהר מאד בו שלא תאבדהו ולא יראוהו אף חבריך היותר קרובים לך,‏ כי פן יודע חברך מזה שכתבת עליו ועוד יגדל כעסו עליך.