מוסר על שמות לב:כו

וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃

כד הקמח

והנה רז"ל בארו לנו כי מדת הכנעת היצר דוחה מצות עשה של תורה מצות פריקה, וזה שאמרו בבבא מציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו. וזה עיקר התורה שיכוף אדם את יצרו ויכניע לבו מן התאות הגשמיות שלא יבוא בדבר מהם כנגד השם יתעלה. וכן אמר שהע"ה (משלי י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו. ועיקר פירושו כי הצדיק מכניע ומשבר נפש הבהמית שלו והוא מלשון (שופטים ח׳:ט״ז) ויודע בהם את אנשי סכות וגו'. כי הצדיק משעבד אותה ביד היצר הטוב ואם הוא משועבד לה הנה הוא פחות מן הבהמות. וכשהוא מכניע ומשבר אותה הנה הוא צדיק מעולה יותר מן המלאך לפי שהוא יש לו מונע מה שאינו למלאך. וזה הוא שאמרו רז"ל (חולין פ"ז דף צא ב) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וזה הוא שכתוב (משלי י״ג:י״ט) תאוה נהיה תערב לנפש. מלשון (דניאל ח׳:כ״ז) נהייתי ונחליתי, יאמר התאוה הנשברת תערב לנפש המשכיל, ותועבת כסילים סור מרע ודבר זה מתועב אצל הכסיל שהוא הפכו שאינו רוצה להכניע תאותו. נמצאת למד שמדת ההכנעה נבחרת ורצויה אצל השם יתעלה והיא עיקר העבודה בנבראים ותכלית כונת התורה בתעניות ובתפלות ובמלקיות: וחייב אדם לרחם על העני כדי שיתבונן כי העולם גלגל ויפחד ע"ע ועם זה יכנע, וכמו שאמרו רז"ל (חלק דף קח) שהיסורין מכפרין, גם ר"ע שהיה אומר חביבין יסורין אינו אלא בשביל ההכנעה שעם המדה הזאת ישיג האדם רצונו של מקום. ואותם שהולכים בשרירות לבם ואינם רוצים לקבל עול ההכנעה הנה הם נענשים בעוה"ז וגם בעוה"ב לא יצילו את נפשם מיד הקב"ה, אבל עתידין לקבל דינם ליום הדין ולא בידי אדם כענין שכתוב (שמואל ב כ״ג:ו׳) ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו, ותרגם יונתן בכן לית פורענותהון ביד אינש אלהין באישתא עתידין כד איתגלי בי דינא רבא למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא, ועל זה אמר ישעיה בכאן (ישעיהו ס״ו:א׳) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואת כל אלה ידי עשתה וגו', יאמר הנבראים העליונים שבשמים והנבראים שבארץ כלם נבראים וכלם שלי ואי זה בית תוכלו לבנות לי שיהיה לי כדאי ואת כל הנמצאים האלו ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה', יתכן לומר ששעורו בנאום ה' כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, אעפ"כ מסתכל אני אל עני ונכה רוח, כלומר עיקר השגחתי והשגחת רצוני אל הצדיק הנכנע שאחר שחטא בשוגג מתנחם והוא חרד על דברי כשעבר עליו, זהו שאמר (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וכן הזכיר בסמוך שמעו דבר ה' החרדים אל דברו. ודומה לזה הזכיר משה רבינו (שמות ל״ב:כ״ו) מי לה' אלי. וענינו מי הירא וחרד לדבר ה' ואז נתאספו אליו כל בני לוי שהיו יראים וחרדים לדבור (שם כ) לא יהיה לך ששמעו בסיני ושעברו ישראל עליו:
שאל רבBookmarkShareCopy

שערי תשובה

מִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת עַל הַמִּתְיַצְּבִים עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב וּמוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן. הֲרֵי הוּא נֶעֱנָשׁ מִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. וְעוֹבֵר בְּלָאו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט:י"ז) וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. וְנֶאֱמַר (הושע י':ט') מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל שָׁם עָמָדוּ לֹא תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַוְלָה. פֵּרוּשׁוֹ – אִם שָׁם עָמְדוּ הַדּוֹר הַזֶּה לֹא הִשִּׂיגָה אוֹתָם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה לְבַעֵר הָרָע כַּאֲשֶׁר הִשִּׂיגָה מִלְחָמָה לִבְנֵי הַדּוֹר הַהוּא. שָׁם עָמְדוּ כְּמוֹ אִם שָׁם עָמְדוּ. וְכֵן וְעָזַב אֶת אָבִיו וְאִם עָזַב. רְצוֹנוֹ לוֹמַר – מִמִּין חֵטְא גִּבְעָה הָיָה חַטָּאתָם. אָכֵן הֵם הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם לְבַעֵר הָרַע. וְנֶאֱמַר (שופטים ה':כ"ג) אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים. וְנֶאֱמַר (דברים א':י"ז) לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ. וְכָל מִי שֶׁהוּא לשי"ת יִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת ה'. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל"ב:כ"ו) מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וְנֶאֱמַר (במדבר כ"ה:ז') וַיַּרְא פִּינְחָס וְגוֹ' וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וְחוֹבָה עַל כָּל יָרֵא. אַף כִּי אוֹהֵב טְהָר לֵב, לְהָעִיר קִנְאָה כִּי יִרְאֶה וְהִנֵּה יַד שָׂרִים וּסְגָנִים בַּמַּעַל. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל פִּרְצָה שֶׁאֵינָהּ מִן הַגְּדוֹלִים אֵינָהּ פִּרְצָה, שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט':ב') וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה.
שאל רבBookmarkShareCopy

אורחות צדיקים

מֹשֶׁה קִנֵּא אֶת הַמִּצְרִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב יב): ״וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי״ (שמות ב, יב). וְכֵן מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב (מלכים א יט י): ״קַנּוֹא קִנֵּאתִי לַיְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְכֵן נֶאֱמַר (במדבר כה יא): ״בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם״. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נָתַן לוֹ גְּמוּלוֹ עַל כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם פסוק יב): ״הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם״. וְנֶאֱמַר (דברים א יז): ״לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ״. מִי שֶׁהוּא יְרֵא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב כו): ״מִי לַיְיָ אֵלָי! וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי״. וְנֶאֱמַר (במדבר כה ז): ״וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ״.
שאל רבBookmarkShareCopy