מוסר על שמות לג:טו

טומאת החטא וטהרתו
כאמור במאמרנו הקודם, אם אדם אינו מגיע למדריגות העליונות ביותר בקרבת ה׳, הרי זה אסון גדול בשבילו ויש בזה פגיעה בהיותו בתור אדם. ולכן אמר משה: ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״ (שמות לג:טו), כלומר אם לא נזכה למדריגה להיות בקרבת ה׳ בעצמו, כביכול, לא כדאי לנו לעלות לארץ וטוב לנו יותר למות במדבר.

מסופר בתורה לאחר מעשה העגל, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "ושלחתי לפניך מלאך", השיב לו משה: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה" (שמות לג). משה התרצה יותר שכל העם ישאר במדבר ציה וצלמות, "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון כו׳" (דברים ח) ולוותר על כניסת הארץ ועל כל היעודים התלויים בה ובלבד שה׳ בעצמו ילך לפניהם ולא מלאך הרי כמה גדול המרחק בקרבת ה׳ אם הקדוש ברוך הוא בעצמו הולך לפניהם או על ידי שליח.

מצינו הרגשה זו גם אצל משה רבינו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל לאחר חטא העגל: ״ושלחתי לפניך מלאך״ (שמות לג:ב), אמר משה: ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״ (שם:טו), כלומר, שאם לא יגיעו למדריגה להיות קרובים לה׳ שהוא בעצמו ילך לפניהם, הם מוותרים על כל הבטחות ה׳ להכנס לארץ הבחירה לחיות שם כעם קדוש, ולמות במדבר. (ראה המאמר ״ממדי תענוגות האדם״).