מוסר על שמות לד:יח

וְעִנְיַן הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת – שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וּבַז אֶל הָעֹנֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁאֵין אִסּוּר מְלֶאכֶת חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וְזֶהוּ עַל דֶּרֶךְ הַמְּשֻׁמָּד לְדָבָר אֶחָד לְהַכְעִיס אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ כְּבָר כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הֲרֵי שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר וְאָמַר, הֲרֵי אֲנִי מְקַבֵּל עָלַי כָּל הַתּוֹרָה חוּץ מִדָּבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכות כג,א): הַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת – כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל"ד:י"ז) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר וְסָמוּךְ לוֹ אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ. וּפֵרְשׁוּ זַ"ל אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה בְּכָל חַג הַמַּצּוֹת. וְהֻזְהַרְנוּ בָּזֶה עַל מְלֶאכֶת חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וּמָה שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּתוֹן. כִּי יֵשׁ מְלָאכוֹת רַבּוֹת שֶׁהֵן מֻתָּרוֹת בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. כְּמוֹ שֶׁהֵן מְפֹרָשׁוֹת בְּדִבְרֵיהֶם זַ"ל.

ואי תימא, הא שעתא הוה דעבר, והדר אהדר. לאו הכי, דכיון דעקר קדושה דנפשיה מיניה ומאתריה, וההוא אל זר אתתקף ביה ולא שביק ליה. [בר] כד אתיא (לפנינו אתכדי) בר נש מכל וכל ועקר ליה לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא קדושה עליה כדין ולואי דאתקדש, א"ל ר' יוסי, אתקדש ממש. אמר ליה תא חזי, בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה ושריא באתריה ההוא אל זר, אסתאב בר נש ואקרי טמא וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מיניה. וכיון דערקת מיניה זמנא חדא, כמה יעבד בר נש עד דתתוב לאתריה. אמר ליה, אי הכי כמה מסאבין אינון דמתדכאן. אמר ליה שאני מסאבין אחרא דלא יכול למעבד יתיר, אבל דא שנייא מכלא, וכלא גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא כולא מסאיב. ושאר מסאבו דעלמא, לאו איהו, אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין דא חדלו לכם מן אדם אשר נשמה באפו, דאחליף קדושה דמארי' בגין אפו ודא הוא מסאבו דמסאיב כלא, כי במה נחשב הוא, במה עבודת אלילים ודאי נחשב איהו. תא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו עבודת אלילים סטרא אחרא, כמה דאמינא דבעא בר נש לאסתמרא מיניה ולאתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, בגין לאבאשא לגרמך. וכתיב בתריה (שם יח), את חג המצות תשמור, דא סטרא דקדושה דבעא בר נש לנטרא ליה, ולא יחליף ליה בגין סטרא אחרא. ואי יחליף ליה האי, איהו מסאב, וסאיב לכל מן דקריב בהדיה, את חג המצות תשמור דא איהו אתר דאקרי שמור, ובגין כך כתיב תשמור, עכ"ל:

והנה האוכל חמץ בפסח, קוצץ נטיעת הגן הקדוש שגורם הסתלקות האור הבהיר סוד מצה שמורה, ולעורר החמץ הידוע שאור שבעיסה. וזו היא כוונת חז"ל באמרם (פסחים קיח, א) אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד, יז), וכתיב בתריה (שם יח) את חג המצות תשמור, מלמד שכל מי שאינו שומר את המצות ואוכל חמץ, כאלו עובד עבודה זרה. ולפי' עשו בו הרחקה יתירה יותר משאר איסורין שבתורה: