מוסר על תהילים ב:ד

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי – מִי שֶׁלּוֹעֵג לִבְנֵי אָדָם כִּי יָבוּז לָהֶם בְּלִבּוֹ לְקֹצֶר הַשָּׂגָתָם בְּמַעֲלוֹת, אוֹ בְּהַצְלָחוֹת הַזְּמַן, בְּכָבוֹד וּבִשְׂרָרָה. אוֹ יָבוּז אוֹתָם לְעָנְיָם וְרִישָׁם. וְהַגַּאֲוָה הֱבִיאַתּוּ אֶל הַמִּדָּה הַזֹּאת אוֹ רֹב הַשַּׁלְוָה וְהַתַּעֲנוּג. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכ"ג:ד') רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים. וּפְעָמִים יַלְעִיג הַלֵּץ עַל הַקְּדוֹשִׁים וְהַנְּבִיאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ':ז') כֻּלּוֹ לוֹעֵג לִי. וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי י"ד:כ"א) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא. עוֹד נֶאֱמַר (משלי י"ד:כ"א) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְנֶאֱמַר (משלי י"ז:ה') לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. פֵּרוּשׁ – לוֹעֵג לָרָשׁ הֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ כִּי תְּדַמֶּה, אֲשֶׁר הַהַצְלָחוֹת בְּיַד בְּנֵי אָדָם וְהַשֵּׂג יַשִּׂיגוּן אוֹתָן בְּחָכְמָתָם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח':י"ז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְנֶאֱמַר (ישעיה י':י"ג) כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי. וּבַעֲבוּר זֶה לוֹעֵג לָרָשׁ כִּי יֹאמַר בִּלְבָבוֹ שֶׁלֹּא הִשִּׂיג לָעֹשֶׁר מֵחֹסֶר דַּעְתּוֹ וְשִׁפְלוּת יָדָיו. וְהִנֵּה חֵרֵף עוֹשֶׂה הָרָשׁ וְהֶעָשִׁיר כִּי הַכֹּל מֵאֵת הש"י. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב:ב') עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה'. וְעַל הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד אָמַר לֹא יִנָּקֶה, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזִּיק בְּמַעֲשֶׂה וְלֹא בְּדִבּוּר לֹא יִנָּקֶה. אַךְ אֵין רָעַת הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד מַשֶּׂגֶת לְרָעַת הַלּוֹעֵג. וּמִפְּנֵי כִּי הַלֵּיצָנוּת בְּסִבַּת הַגַּאֲוָה שֶׁהִיא הֵפֶךְ הָעֲנָוָה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי ג':ל"ד) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן. פֵּרוּשׁוֹ – אִם לַלֵּצִים – בֶּאֱמֶת הַלֵּצִים הַלּוֹעֲגִים לִבְנֵי אָדָם. הש"י יִלְעַג לָהֶם. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ב':ד') יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. וּלְשׁוֹן אִם – לְאַמֵּת הַדָּבָר. וְכֵן (במדבר כ"ד:כ"ב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן (משלי כ"ג:י"ח) כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית.

וְלָכֵן יְצַוֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶעָתִיד, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָאֻמּוֹת וְיֹאמְרוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לָנוּ גַּם כֵּן הַתּוֹרָה, וַאֲנַחְנוּ מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיֶה מֵשִׁיב לָהֶם: מִצְוָה קַלָּה יֵשׁ לִי וְסֻכָּה שְׁמָהּ, לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ וְכוּ'. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְדִּיר הַחַמָּה עֲלֵיהֶם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מְבַעֵט וְיוֹצֵא. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה כְּתִיב: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק. וְאֵין שְׂחוֹק לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק. (עַיֵּן בַּאֲרִיכוּת מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה). וְהִנֵּה קָשֶׁה, לָמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיֶה מְצַוֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיְּקַיְּמוּ דַּוְקָא מִצְוַת סֻכָּה, וְלֹא מִצְוָה אַחֶרֶת. אֲבָל לְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל, אַתְיָא שַׁפִּיר, דְּכֵיוָן דְּאַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוַת סֻכָּה הִיא קַלָּה בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל בְּעֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא גָּדוֹל מְאֹד, כִּי 'סֻכּוֹת' הִיא גִּימַטְרִיָּא אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים, וּמִצְוָה זוֹ הִיא מַכְנִיעָה הַקְּלִפָּה שֶׁל לִילִית, שֶׁהִיא גִּימַטְרִיָּא אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים. וְלֶעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲבִיר אֶת הַגִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, שֶׁהִיא לִילִית וְכָל הַמַּחֲנוֹת שֶׁלָּהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיֶה מַכְנִיעַ אוֹתָן עַל יְדֵי מִצְוַת סֻכָּה דַּוְקָא, וְאָז יִהְיֶה שֵׁם הֲוָיָה שָׁלֵם, וְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלֵם. וְלָכֵן אָנוּ מִתְפַּלְּלִים: וּפְרֹס עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. כִּי סֻכַּת שָׁלֵם יִהְיֶה עוֹד הַפַּעַם שֶׁיִּהְיֶה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, וְעִם הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד יִהְיֶה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, כְּמִנְיַן 'מְלֵאָתִי' מִשְׁפָּט, וּבַיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

עדות - בכמה דברים אדם מעיד על עצמו ועדיו זכין לו או חבין לו, כגון אם יאמר שבשרו עליו יכאב על שאינו תלמיד חכם, בזאת יבחן, אם ימסר נפשו על בניו שיהיו תלמידי חכמים בכל כחו ומאדו. ואם יאמר אדם שנפשו עגומה על שאין לו עשר כדי שלא להיות נצרך להיות טרוד על המחיה ועל הכלכלה, ולהיות רק עסוק על התורה ועל העבודה, עדות יש, אם בשבתות וימים טובים וחלו של מועד וכל שעה שהוא פנוי אינו מפנה לבטלה, אלא יושב ולומד ועוסק בעבודת השם יתברך שמו, אז יאמנו דבריו והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, כי כן מדתו יתברך, שאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קדושין מ, א), ואם לא יעשו כן, כשיאמרו לכשאפנה אשנה (אבות ב, יד) יושב בשמים ישחק למו (תהלים ב ד) וכבר פרשו בזה הקדמונים קרא דכתיב (שם עה ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפט: