מוסר על תהילים ז:יב

הרי מבואר שהטוב מכוון בשביל עצמו, כי טוב ה' לכל, והרע הוא מכוון לטוב בשביל שיהיה הכל עושה טוב, הרי הכל הולך אל מקום אחד הוא ית' מקומו של עולם, והוא מקיים העולם, ואין הבדל בינו ית' לבינינו, כי אנחנו תכלית המציאות והכל ממציאותו, והעונות הם מבדילים כמו שכתוב (ישעיה נט, ב) כי עונותיכם הבדילו וגו', על כן מאתו תצא ההשפעה לכלות הרע כדי שיסולק המבדיל, ואז שם אלהים פועל מדת הדין הקשה. ומכל מקום ידו"ד הוא האלהים מדת הדין כלול מרחמים, כי הדין הוא בשביל הרחמים, רק שהחוטא גורם שהפעולה אינה רחמים ומנשאים ומגביהים שם ידו"ד מאלהים. זהו לא תשא ידו"ד מאלהיך כי לא ינקה ידו"ד כו', והבן זה. וקרוב לזה ענין מה שכתב הרקאנט"י שהבאתיו לעיל שהוא מפריד בין הדבקים, וכל זה הוא בערך הפעולה הנפעלה. אמנם מצד התכלית, הכל הוא לטובה, ולפעמים הדין כלול מרחמים ביותר, וכל הדין הוא עצם הרחמים כעין יסורין שלא באו לכלות הרע, רק שיקבל מוסר וייטיב דרכיו, ועל זה נאמר (תהלים קיח, כא) אודך ה' כי עניתני. ורמז גדול בפסוק (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל העמים על כן אפקוד עליכם עונותיכם. ובבחינה זו אל זועם בכל יום (תהלים ז, יב). ונודע כי אל הוא מדת הרחמים, ופירשתי זה בארוכה במקום אחר. וזהו (שמות כ, ד) אל קנא וגו'. ויש עוד יסורין שהם ברחמים גדולים, סוד יסורין של אהבה שבארתיה במקום אחר. ובזה מבואר החקירה הזו איך נפעלת מאתו ית' פעולת הרע, והוא ית' עצם הטוב:

אמנם דברי המדרש הזה יש לו פנים אחרות ועיקר תכלית ואבל ההספד הוא לזכור ענין מורה הזמן ולומר הלא ראינו כי אנשים האלה ישבו לבטח פתאום באה הפורעניות ואל יתייאש אדם מן הפורעניות כי בעו"ה כשמדת הדין מתוחה על ישראל כל ישראל בחזקת סכנה וצריך תפלה ותשובה הלא נודע לכם כי לימים ימימה אמרתי שחוששני כי יש ריתחא בעולם ושטנא נצח לקבלנא ולכן בבקשה קומו ונגדור גדר לה' שירחם ה' על עמו ובלי ספק שהקב"ה ינקום דם עבדיו השפוך אם אנו עושים תשובה וזהו מאמר הפסוק (תהלים קמ"ט ז) לעשות נקמה וכו' הדר הוא לכל חסידיו היינו כמ"ש כי כשהקב"ה עושה נקמה הוא אות שישראל שבו בתשובה ג"כ וזהו תכלית פארם הודם והדרם והענין במה שאמרו בב"ב (דף י') כי שאלו הלא המפרנס עניים עושה נגד רצון ה' משל לרב שחובש עבדו במאסר ואחד נותן לו מזונות והשיבו כי המשל כך אב שחובש בנו במאסר כי יש לאב נחת בשקם אחד ומפרנס בנו ואנו בנים למקום וצ"ל תוספת קצת דמ"מ למה יש חרון אף ה' במעלים עין מצדקה הלא הוא חובשו ומנע ממנו אוצר תבואה וצ"ל כי כך המדה אב שכועס על בנו וממאן לזון אותו אם שומרי משמרת ביתו אין נותנים לו בהחבא מזונות לסוף האב כועס עליהם ואומר אני כעסתי אתם היה לכם להיות חכמים ולדעת כי בני הוא עכ"פ היה לכם לזונו ומבלי להשגיח בכעסי וכן הדבר בעני שה' כועס על שומרי משמרתו שלא זנו אותו ומזה הטעם והענין יש להבין שהקב"ה שולח לרשע לנקום מצדיקים כפי הדין כי אין השם עביד דין בלי דינא ח"ו ורשעים נקראים חרבו של מקום ומ"מ מעניש הרשעים שעשו שליחות הלזו כמ"ש נבוזראדן (גיטין נ"ו) אלהים בעי לכפורי ידו בהאי גברא והוא הטעם הנ"ל אב שמצוה בכעסו למשרתו להכות לבנו מכות רצח המשרת החכם אינו מכהו כי יודע היותו בנו וכאשר יעבור הזעם יחוננהו אבל הטפש יעשה כמצותו וכשוך חמת אב היטב חרה לו על המשרת הזה שלא הבין להתנהג בחמלה עם בנו ומבלי להשגיח בדבריו בעת כעסו וזהו לעשות נקמה כו' הדר הוא לכל חסידיו כי מזה אות ומופת היותינו בנים למקום ולא עבדים והיש פאר והידור יותר מזה שאנו בנים לבורא עולם ומלואו גם יובן במ"ש בזוהר (ח"ג ל ע"ב) דכתיב (תהלים נ"ב ג) חסד אל כל היום וכתיב (תהלים ז' י"ב) אל זועם בכל יום וא"כ איך החסד דכל יום ותירץ דזעם שיש לו כל היום על הרשעים הוא החסד לצדיקים כי שופך חמתו ומדת דינו על הרשעים ואז מדת טובו ורחמיו בשפע על הצדיקים וזהו לעשות נקמה וכו' ואז הדר הוא לכל חסידיו כי יהיה נועם ה' וטובו על החסידים הישרים והנה בעו"ה בגולה אין ה' כועס וזועם על רשעים ומזה נראה שאין אתנו חסד בעו"ה כל היום:

דע כי מדתו של אברהם אבינו מדת החסד, והחסד הוא סוד האהבה כמו שיתבאר לקמן, ומאחר שזכה אברהם אבינו למדת החסד נכנס לאהבה אשר על זה נאמר (ישעיה מא, ח) אברהם אוהבי, וכתיב (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואלו המים הם מקור מים חיים. אבל יש בארות בארות נשברות אשר לא יכילו המים והם הקליפות (בראשית לז, כד) הבור רק אין בו מים, אזי חסד אל כל היום (תהלים נב, ג), וכתיב (שם ז, יב) אל זועם בכל יום. וקשה אל הוא מדת החסד, ואיך אמר שהוא מדת הזעם. ותירץ בזה שהוא זועם בקליפות לבטלם וזהו מדת החסד. ואפשר שעל זה רומז (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתי אתכם מכל טומאותיכם, כי רוחצים את צואת זוהמת הקליפות הבאים מצד החטאים, ואלו המים נקראים מעט מים כי הקליפה אינה פרה ורבה, משא"כ הקדושה היא מתרבה והולך. ומים רבים לא יוכלו לכבות האהבה, ואהבת עולם. ועיקר מדת החסד היא בסוד מים רבים הנ"ל, אבל פעמים בהכרח יוקח נא מעט מים ממנה להתלבש בקליפה ולהכניעה, על כן אמר יוקח נא מעט מים להרחיץ זוהמת הקליפות ע"ז: