מוסר על תהילים ח:ג

איכה הראשון, צרה מתוך רוחה, כמו שנאמר (איכה א, ז) זכרה ירושלים כו', ועיקר ההרוחה של ברכה הם שלשה שלמיות שהזכירו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני כו', ונרמזו בפסוק (שמות כג, כה) ועבדתם וגומר ובירך לחמך, מזוני. (שם כו) לא תהיה משכלה, בני. (שם) את מספר ימיך, חיי, אמר (איכה א, א-ב) כאלמנה בכה תבכה, רומז לאבילים בר מינן. על מזוני אמר (שם יא), מבקשים לחם. על בני אמר (שם טז) על אלה אני בוכיה וגו' היו בני שוממים. הנה במתן תורה אמרו רבותינו ז"ל (שוח"ט ח) הבנים היו ערבים, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג). והנה מתן תורה נתבטל בעשיית העגל, כתבתי במקום אחר הפשט על דרך המאמר בברכות (לב, ב) גם אלה תשכחנה אלה אלקיך ישראל (ישעיה מט, טו), ואנכי לא אשכחך, מתן תורה אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב). ועתה נתהפך כאן על אלה אני בוכיה, ורחק ממני מנחם, היינו (ישעיה נא, יב) אנכי אנכי מנחמכם, על כן היו בני שוממין (איכה א, טז). ואמרו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. וקשה הלא אין מזל לישראל. אלא תליא פירוש כמו תשובה תולה, רצוני לומר כשיש זכות אז ודאי, אבל כשהמזל גורם אז תולה כי אין מזל לישראל. וזה הוא שאמר הכתוב (איכה א, יב) לא עליכם כל עוברי דרך, כי האומות הם תחת המזלות:

ולהורות עוד על זה ולאמתו, אמרו במדרש שוחר טוב (תהלים ח), תנו לי ערבים שאינן חייבים לי כלום. וכן הוא אומר (דברים ה, ג) לא את אבותינו כרת י"י את הברית הזאת. אמרו לו, מי הן שאינן חייבים לך. אמר להם, התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהם ומעוברות שלהם, ועמדו כריסן של אמם כמראה של זכוכית והיו רואים להקב"ה מתוך כריסן ומדברים עמו כעוללים לא ראו אור (איוב ג, טז). אמר להם הקב"ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינם מקיימין את התורה שאתם נתפסים עליהם. אמרו לו, הן. אמר להם, אנכי ה' אלהיך. אמרו לו, הן. אמר להם, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אמרו לו לאו. וכן על כל דבור ודבור. והיו משיבים לו על לאו לאו, ועל הן הן. אמר להם, מפיכם אני נותן התורה להם, שנאמר (תהלים ח, ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר (שם כט, יא) י"י עוז לעמו יתן, לכך כשיבטלו ישראל את התורה הם נתפסים עליהם, שנאמר (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי דעת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ומה גם אני, אמר ר' חייא כביכול אף אני משתכח שיהיו התינוקות מברכים אותו, שנאמר גם אני. ומהו עוללים וכו', רב ולוי, רב אמר נעשו כרוסותיהן של אמן כאספקלריא המאירה, מיד התינוקות פרשו מדדי אמותיהן והעוללות פרשו מטבורין. אמר רבי לוי הנס האחרון גדול מן הראשון, שחזרו כריסותיהן של אמותיהן לכמות שהיו, והתינוקות חזרו לדדיהן, והעוללים חזרו לטבורין. פתחו אלו ואלו ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, עד כאן:

אי נמי, רומז להא דאיתא במדרש תהלים (ח, ד), בני אם ערבת לרעך בישראל (משלי ו, א), הכתוב מדבר בשעת מתן תורה, אמר הקב"ה לישראל, תנו לי ערבים שתקיימו את התורה. אמרו לו, הרי אבות ערבים בנו. אמר להם הקב"ה, חייבים הם לי ולואי שיעמדו בעצמן. משל כו', לא את אבותינו כרת ברית (דברים ה, ג). הביאו לי מי שאינו חייב לי, התינוקות. מיד הביאו התינוקות מדדי אמותיהן, ומעוברת שלהן עמדה כריסן כמראה זכוכית וראו להקב"ה. אמר להם הקב"ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינן מקיימין את התורה אתם נתפסים עליהם. אמרו, הן כו' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כו' (תהלים ח, ג). ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). מהו גם אני, מצטער אני עליהם שהם מחסירים עצמם ואינן מקיימים את התורה. דבר אחר, א"ר חייא כביכול אף אני משתכח שיהיו התינוקות מברכין אותי, שנאמר גם אני כו', עד פתחו אלו ואלו ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. על זה בא הרמז בבואם לבבל ששם החרש והמסגר כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיה, ועוד גלות יכניה קיימת כו' כי הם היו בעלי תורה, ואז זכרו ג"כ בבני ציון היקרים ובכו הרבה בכה על הערבות אשר נתפס בעונם, ותחת שפתחו ואמרו שירה כדלעיל, גרם החטא כי שם שאלונו שובינו דברי שיר: