מוסר על תהילים ח:ו

סוד חג השבועות חג הכולל השבעה שבועות שהם מ"ט יום, וחג הוא יום החמישים, רומז לשער החמישים משער בינ"ה הכולל המ"ט שערים שמהם מ"ט פנים, כמו שנתבאר לעיל בסוד הספירה, והיא ה' ראשונה משם ידו"ד המוציאה ומגלה סוד אות י' מהשם שהיא סוד התורה קדומה. וה' פעמים י' עולה נ', ובמקום הזה נאמר מ"ט פנים לתורה, כי השער הנ' הוא סגור מעין כל חי ונעלם אפילו ממשה רבינו ע"ה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה כא, ב). וזהו סוד מט"ה משה, כי השיג מ"ט שערים בבינה שהיא ה' ראשונה, ובהצטרף מ"ט לה' נעשה מט"ה. ועליו נאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, כלומר איזה אות הוא המעט שבאותיות אלהים, זו אל"ף, כן היה חסר שער אחד, כי זה השער הוא נוגע ומשתווה בסוד החכמה הנעלמת שהיא תורה הקדומה בסוד ואאלפ"ך חכמה (איוב לג, לג) היא האלף הזו. אמנם נשאר עי"ן בתיבת מעט, כי אל תקרי מעט אלא מ"ט, והם מ"ט פנים הנ"ל. והעי"ן זו רמוזה לע' פנים חירות שאמרו רז"ל (מדרש תהלים קיט, פ) ע' פנים לתורה המתגלות בסוד גילוי התורה בסוד אצילות המתגלה שהוא הבנין. כי התורה הקדומה שהיא סוד החכמה המתגלית קצת בבינה היא סוד אותיות י"ה מהשם, לעומתם באצילות הבנין הוא סוד ו"ה מהשם סוד תפארת, ומלכות הכוללת כל הבנין והתפארת סוד תורה שבכתב בסוד חכמה שלמעלה תורה ומלכות סוד תורה שבעל פה המגלית ומפרשת את התורה שבכתב:

הרי מבואר סוד העבדות, ומשה עבד יהו"ה, משה עלה אל אלהים. ועבדי פרעה הקליפה של עבדי ה'. והנה במשה כתיב (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, ואמרו רז"ל (ר"ה כא, ב) נ' שערי בינה יש, ונמסרו למשה חוץ מאחד, ויציאת מצרים נזכר נ' פעמים נגד נ' שערי בינה, ומ"ט השיג משה והם מ"ט פנים טהור, ונגדם הקליפה מ"ט פנים טמא, והיו שקועים שם ישראל, ואלו הגיעו ח"ו לשער הנ' של טומאה לא היה באפשריות לצפצף ולעלות ע"י הקדושה, כי אף למשה רבינו ע"ה לא היתה השגה בשער הנ' של קדושה, ממילא היו ישראל ח"ו משוקעים בקליפה עדי עד, זהו ביאור ההגדה ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו כו', עיין במצה שמורה בביאור ההגדה. על כן בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא. וזהו ענין הזכרת יציאת מצרים בכל יום, כאלו היום הזה יצאנו, וזהו מצות הסיפור כפרוטגמא חדשה. כי היציאה מועלת לכל קדושה שאנו מתקדשים בכל יום ויום, ולכל דביקות וקירוב לה' בכל יום יום ויום הכל תלוי ביציאת מצרים שלא שהתה עוד רגע אחד, שאז ח"ו החמיץ העיסה ואין ביעורה אלא שריפה. ומתוך קליפת מ"ט פנים טמא שם שסבלנו, נעשה זיכוך מ"ט פנים טהור לקרב עצמו האדם לדבק בידו"ד, וכבר הארכתי שגם קרבן לידו"ד בסוד אדם כי יקריב כו', על כן ג"כ זמן הקרבן בכל יום, דהיינו בזמן בית המקדש נעשה הרושם ע"י מן הבקר ומן הצאן תקריבו, דכשבית המקדש קיים שלום בעולם והצינורות פתוחות ורב שפע וברכות דביקות. אמנם כשחרב בית המקדש, אדם כי יקריב את עצמו, בסיפור ובזכרון הקרבן:

והנה ה׳ יתברך הטביע באדם חכמה כה רבה, עד שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: "חכמתו מרובה משלכם" (ראה ילקוט שמעוני כג:ב), וברא בשבילו את הבריאה כולה, עליונים ותחתונים, והמשילו עליהם, כמו שכתוב (תהלים ח:ו): "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו וגו׳", ומילא לו כל העולמות בתענוגות לאין שיעור, והכל עבורו ובשבילו, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני יג): "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳? אמר להם אם כן צנה ואלפים כולם למה נבראו, צפור שמים ודגי הים למה נבראו, מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים מה הנייה לבעליו וכו׳". גופו של אדם הראשון, אמרו עליו חז"ל (ילקוט שמעוני כ:י), שמתחלה נברא מן הארץ עד לרקיע, וכשראו אותו מלאכי השרת נזדזעו ונתייראו מלפניו וכו׳. וכתוב "ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו", ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני כב:ה): "הניח לו והגין עליו ועידנו מכל אילני גן עדן". ואמרו עוד (סנהדרין נט:): אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננים לו יין".