מוסר על תהילים טז:ד

אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים (קהלת ח). הזהיר שלמה בכאן את האדם שיקיים וישמור כל מה שיצונו המלך לפי שאנו מצווין על יראתו של מלך וכענין שדרז"ל (קידושין פ"ק דף לב) (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכן אמר שלמה (משלי כב) ירא את ה' בני ומלך כיוון לומר שיירא מן המלך העליון תחלה ואחריו שיירא את המלך המולך בארץ והשוה את שניהם יחד במדת היראה, כי יאמר כשם שאתה ירא את השם הנמצא בכל מקום ופורש מן העון ליראתו ואע"פ שאי אתה רואהו כן יש לך ליראה את המלך שאתה רואהו שתפרוש ממה שתתחייב מיתה ליראתו ואע"פ שאי אתה עומד לפניו, כי א"א לו למלך ב"ו להמצא בכל המקומות וע"כ תצטרך שתהיה אימת המלך וצורתו חקוקה בלבך בהעדרו מן המקום ולא תראנו כאלו ראית אותו בעיניך כשם שאתה ירא מן המלך העליון יתעלה שלא ראיתו מעולם בעיניך, (שם) ועם שונים אל תתערב יזהיר שלא ישנה הדבר שלא יירא ממלך ב"ו תחלה כי יש עוברין על רצון השי"ת ליראתו של מלך, והנה הם יראים ממלך ב"ו תחלה ועושין יראתו עיקר ולא יתכן לעשות כן אבל הראוי שיהיה השי"ת תחלת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כולן, ולפי שהש"י ממ"ה ראשית כל ראשית ואין מלכות המלכי' רק ממנו ומלכותו לעד לעולם ומלכות ב"ו כלה ואובד ואין ראוי להשוותן כלל לכך הפסיק בהן הכתוב במלת בני כי היה הכתוב ראוי לומר בני ירא את ה' ומלך כמנהגו בשאר הכתובים שיתחיל במלת בני אבל רצה להפסיק ביניהם לבאר אע"פ שהשוה אותם הכתוב לענין היראה אין ענינם שוה ואין לשתף ביניהם שהרי יש הפרש גדול ויתרון ביניהם כיתרון האור מן החשך. וענין הכתוב כי יראת המלך הוא קיום הארץ וצורך גדול לבריות ודרשו ז"ל (אבות פ"ג) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, אבל העיקר הגדול והעצום והמעלה העליונה שיירא תחלה את המלך העליון שחיי המלכים כולם ומלכותם תלויה בידו וע"ז אמר שלמה בכאן אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים כלומר אני אומר לך פי מלך שמור שתשמור פי המלך ושתעשה כל מה שיצוה ועל הדברים כלן שתשמור שבועת אלהים, ובא לומר שאם המלך יחפוץ להעבירו על מצותיו שלא ישמע לו אלא שיזכור תחלה יראת ה' והשבועה שנשבע לו בסיני לקבל עליו התורה והמצות, וכן אמרו במדרש אני פי מלך שמור מזומן אני לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו במסים וגולגוליות. ועל דברת שבועת אלהים ואצל דברת שבועת אלהים לא אשמור פי המלכים שכן מצינו בחנניה מ שאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג) לא חשחין אנחנא על דנא וגו'. ומתחיל הפסוק ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר לא חשחין וגו', אם מלכא למה נבוכדנצר ואם נבוכדנצר למה מלכא אלא כך אמרו לו את מלכא עלנא במסים וגולגוליות אבל על דנא שאתה אומר לנו לעבוד ע"ז נבוכדנצר אתה ולא מלך ואת וכלבא שוין, כלומר שאין אנו רשאין לבא כנגד השבועה שנשבענו בהר סיני, זהו ועל דברת שבועת אלהים: צריך אדם שיזהר מאד בהזכרת הש"י וזה מכלל יראת הש"י, שכן ארז"ל בפ"ק דתמורה (דף ג ב) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה מדכתיב (דברים ו) את ה' אלהיך תירא. ועוד ממה שכתוב (שמות כ) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ויש להתבונן בפסוק לא תשא שהוא דבור שלישי הוקבע אחר אזהרת ע"ז כי כמו שראוי ליראה את השם הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר כן ראוי לתת כבוד לשמו והנושא אותו לשוא מחלל כענין שכתוב (ויקרא יכו) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. ויזהיר הכתוב הזה שלא ישבע אדם בשם לריק כגון שנשבע על הידוע לשנותו או לקיימו והוא שנשבע על עמוד של זהב שהוא של שיש או שהוא של זהב, והזכיר לשון לא תשא ולא אמר לא תשבע לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם על שפתיו השם לחנם כלשון (שמות כג) לא תשא שמע שוא (תהלים טז) ובל אשא את שמותם על שפתי כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול, וזה נקרא בלשון רז"ל מוציא שם שמים לבטלה ודרז"ל (נדרים פ"ק דף י ב) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת. ת"ל קרבן לה' והלא דברים ק"ו ומה זה שלא נתכווין אלא להזכיר שם שמים על הקרבן אמרה תורה קרבן לה', לבטלה על אחת כמה וכמה. וטעם איסור השבועה כי הוא מכחיש האמת מעיקרו ואבדה האמונה ונכרתה מפיו, ובין שתהיה השבועה בנקיטת חפץ בין שתהיה בלא נקיטת חפץ הרי זה ככופר בתורה או במי שנתנה כיון שבטל דבר או עבר על שבועתו, וכ"כ החכם רבי אברהם ן' עזרא ז"ל העובר על השבועה כאלו מכחיש וכופר בהקב"ה כי כונת הנשבע כאשר השם אמת כן יהיה דברי אמת ואם לא יקיים דברו הרי זה כמכחיש את הש"י. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בחיי המלך ולא יקיים דברו יומת ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה שהרי הוא מבזה את המלך בפרהסי' וא"כ למלך ב"ו שתחלתו ומלכותו הבל ואחריתו הבל על אכ"ו אלף אלפי פעמים שחייב אדם להשמר בשבועתו בשם ית'. והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה ושם היה פינחס הכהן הגדול, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה והם אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף וכן לא יעשה אפי' במחללי שבת, גם ראינו כי בקש שאול להרוג ליהונתן בנו והוא לא שמע השבועה שנא' (ש"א יד) ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. וגדול מאד כח השבועה שהרי יהונתן לא עבר בזדון אלא בשוגג ואעפ"כ חייבו אביו מיתה עד שהוצרכו העם לפדותו שנא' (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת. ופדאוהו בדין מפני שאמרו שוגג היה, ומכאן יש ללמוד שהעובר על השבועה חייב מיתת ב"ד, בוא וראה שהרי השוה הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש כתיב הכא (שמות כ) כי לא ינקה ה' וכתיב התם (משלי ו) כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. וראינו שהביא השם ית' רעב בארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים וכאשר נהרגו בית הדמים אז (ש"ב כא) ויעתר אלהים לארץ ושלמה אמר לשמעי (מ"א ב) הלוא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברות שכר מפורש רק בכבוד אב ואם ולא עונש מפורש רק בע"ז ובשבועת שוא, ורבים חושבים כי הנושא הש"י לשוא לא עבר עבירה גדולה ואני אראה לו כי הוא קשה מכל לאוין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל לרצוח ולנאוף כל עת כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד כמה שבועות בלא מספר, ומרוב רגילותם לפני הדבור יקדימו השבועה והוא להם לשון צחות ואלו לא היה בישראל רק עבירה זו תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה להם שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו ימלא תאותו בנקמתו וכן הנואף לשעתו והגונב להנאתו ועד שקר להתרצות או להנקם, אבל הנשבע לשקר מחלל את הש"י בפרהסיא בלא הנאה שיש לו ע"כ:

ידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד שנאמר (תהלים פט) צדק ומשפט מכון כסאך, ומי שהוא מעמיד המשפט הוא מעמיד הכסא ומי שהוא מטה המשפט ופוגם אותו הוא פוגם את הכסא, וידוע שאין כסא המלכים נכון אלא במשפט שכן כתוב בחזקיה המלך (ישעיהו ט״ז:ה׳) והוכן בחסד כסא וגו'. ובמדרש (תהלים קמח) מגיד דבריו ליעקב אלו עשרת הדברות חקיו ומשפטיו לישראל ואלה המשפטים לא עשה כן לכל גוי לא נתן הכל אלא לישראל, אדם הראשון נצטוה שש מצות בא נח והוסיף לו שביעית זו היא אבר מן החי. בא אברהם הוסיף לו שמינית זו מילה. בא יעקב הוסיף לו תשיעית זה גיד הנשה. באו ישראל נתן להם עשרת הדברות נתן להם את הכל, וזהו שכתוב (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, כף אחת זו התורה שנתנה מידו של הקב"ה לכף ידו של משה והיא תורה אחת והם עשרת הדברות מלאים קטרת תרי"ג בגימטריא בחלוף קו"ף בדל"ת באותיות א"ת ב"ש, כשעמדו על הר סיני ואמרו (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אמר להם הרי כל התורה נתונה לכם הוי אומר לא עשה כן לכל גוי שכן אמרה תורה (שם כא) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ודרשו ז"ל מה שדרשו. ואמרו במדרש רבי אליעזר אומר אם יש דין למטה אין דין למעלה ואם אין דין למטה יש דין למעלה. כיצד אם יעשו התחתונים משפט אינו נעשה מלמעלה אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש שעה לעבור את הדין לא היה העולם יכול לעמוד שכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו כ״ז:ד׳) אפשעה בה אציתנה יחד. אם אני פוסע בדין פסיעה אחת אשרוף כל העולם כלו למה (שם) או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. כלומר אם יחזיקו בדיני התורה: וצריך אתה לדעת כי העבירה הזאת היא חומר לכמה עבירות כי משרשה יפרו וירבו ענפי חטאים גדולים גם בכנפיה נמצאו נזקים ומכשולות הרבה לאין קץ ויותר חמורה היא מרציחה ואבאר לך כיצד. ידוע כי הרציחה מן העבירות החמורות שבתורה והעונש גדול וחמור מאד לפי שהוא שופך דם האדם ומאבד נפש אחת מן העולם ולא איבד את הנרצח לבדו כי אם זרעו היוצא ממנו שאין לו סוף שהרי אדם הראשון יחידי היה וכל הבריות של שבעים לשון שיש בעולם כולן היו תולדותיו וא"כ למדנו כל המאבד נפש אחת כאלו איבד עולם מלא, וכן לענין ההצלה והטובה כל המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא. הא למדת כמה גדול עון הרציחה, ואע"פ שעון הרציחה חמור עון הגזל וחלול השם חמור ממנו כי הרוצח נמחל לו בתשובה שכן מצינו בקין. ולא כן הגזל שאין התשובה מועלת לו עד שיחזירנו ואם אינו מחזירו אין נמחל לו לעולם, וכבר בארתי זה באות גימ"ל בענין הגזל. וכן חלול השם אין התשובה מועלת לו כי הוא חמור מכריתות ומיתות בית דין שכן דרשו ז"ל במסכת יומא (פרק בתרא דף פז) עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין שנאמר (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם וגו' אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כלן תולין ומיתה ממרקת שנאמר (ישעיהו כ״ב:י״ד) ונגלה באזני ה' צבאות, ושתי עבירות אלו גזל וחילול השם הם חמורות יותר מן הרציחה. חילול השם שהרי נותן כבודו לאחר ותהלתו לפסילים. ואוי למבוכה הזאת ולשכרות הגדול הזה במקום שיודעין כן ועוברין, וכענין שאמר הנביא (שם כט) שכרו ולא יין וכו' שהרי מניחין את העיקר ונותנין לע"ז מוהר וחשיבות, והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים ט״ז:ד׳) ירבו עצבותם אחר מהרו כשהם נותנין מוהר לאל אחר לעבדו. גזל שהרי זה גזל גמור ואינו חושבו לגזל וע"כ אינו מחזירו ולפיכך אין לו מחילה בעולם: כל מי שאינו נוהג במשפטי התורה כאלו הוציא עצמו מאלהותו של הקב"ה שכן אמרה תורה (ויקרא כ״ד:כ״ב) משפט א' יהיה לכם וגו'. כי אני ה' אלהיכם. ונראה לי כי אומר הכתוב הזה משפט אחד משפט של אחד אותו משפט שניתן לכם בהר סיני. כי אני ה' אלהיכם אם עשיתם אותו משפט אני ה' אלהיכם. ומכלל הן אתה שומע לאו שכל מי שאינו נוהג אותו משפט הרי הוא כאלו הוציא עצמו מאלהותו של הקב"ה וכפר בעיקר, שהרי דבר ידוע שכל האמונות שיש לאומות ומשפטיהם הם פירות התורה והמשפטים שבתורה הם מעיקרי התורה וכשאין אנו עוסקין בהם הנה זה חלול השם, ואותם שאפשר להם למחות ואין מוחין הרי הם מחללין את השם ומכלין ממונם של ישראל ועתידים הן ליתן את הדין: משפט קראו הכתוב משפט צדק שנא' (דברים ט״ז:י״ח) ושפטו את העם משפט צדק. לפי שהשופט עושה צדק עם שניהם עם הזכאי שהוא נוטל ועם החייב שמוציא גזלה מתחת ידו, וז"ש (תהלים פז) אמת מארץ תצמח וכו'. מצינו שמשה רבינו עליו השלום מסר נפשו על שלשה דברים על התורה ועל המשפט ועל ישראל. על התורה שנאמר (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. על ישראל שנאמר (שמות ל״ב:ל״ב) ועתה אם תשא חטאתם. ועל הדינין שנאמר (שם) וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו שמסר את נפשו, ולפי שמסר את נפשו על הדין נקראו הדיינין על שמו (דברים ט״ז:י״ח) שופטים ושוטרים תתן לך והש"י ישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה. שכן הבטיחנו (ישעיהו א׳:כ״ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, וכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה: