מוסר על תהילים יב:ט

ומפני שהברכה והקדושה דבר א' כי הברכה נמשכת מן הקדושה כענין שכתוב (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וגו', ע"כ יש להזהר שלא יפסיק אדם בין קדוש לברוך, וכמה מבני אדם שאינן נזהרין בדבר זה והוא מכלל הדברים שאמרו רז"ל בפרק ראשון דברכות (דף ו') בענין תפלה מאי דכתיב (תהילים י״ב:ט׳) כרום זלות לבני אדם אלו דברים שעומדין ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם. וכמעט שאני אומר כי כל המפסיק והשח בינתים דומה כאלו קצץ בנטיעות, ויש לך להבין כי דעת רבותינו ז"ל בלשון מקצץ בנטיעות שהוא נאמר בשני ענינים מי שמפסוק בתורה או גורם בהפסקה ובטולה ההוא יקרא מקצץ בנטיעות. וכן מי שהוא נוטה מדרך האמונה להאמין בשתי רשויות או להסתפק בהם כאלישע בן אבויה יקרא מקצץ בנטיעות. והוא שאמרו במסכת חגיגה (פ"ב דף ט) אלישע אחר קצץ בנטיעות מאי חזא חזא מטטרון דאתיהיב ליה רשותא למיתב ולמיכתב זכותא דישראל אמר גמירי אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי דילמא ח"ו שתי רשויות יש אפקוה למטטרון ומחיוה שתין פולסי דנורא. ובמדרש שהש"ר אמרו אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות שהיה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וראה תינוקות שהיו מצליחין בתורה אמר עליהון מילתא ואינון מסתתמין, הנה בכאן מפורש שקורין החכמים הפסקת התורה קצוץ נטיעות. והוא הדין וכ"ש שיש לנו לומר בהפסקת התפלה בין קדוש לברוך. והנה רבותינו חכמי האמת החמירו בזה עד מאד ממה שאמרו במדרש אמר רבי אלעזר בר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ארבעה אלפים גמלים טעונים ואמרתי לו מה אלו טעונים אמר לי אף וחמה, אמרתי לו למי אמר לי לעשות נקמה במי שמספר בין קדוש לברוך, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק בין אמן יהא שמיה רבה לויתברך בין גאולה לתפלה. ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת לפני המקום שנא' (ישעיהו מ״ג:כ״ב) ולא אותי קראת יעקב. וכל המכוין לבו בתפלתו ואינו מדבר אין תפלתו חוזרת ריקם שנא' (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. ודרשו רז"ל במס' חולין פרק גיד הנשה חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרין שירה בכל עת ובכל שעה שירצו ואלו מלאכי השרת אין אומרין שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת ואמרי לה פעם אחת בחדש ואמרי לה פעם אחת בשנה ואמרי לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל ואמרי לה פעם אחת לעולם. ולא עוד אלא שישראל מזכירין את השם לאחר שתי תיבות שנאמר (דברים י) שמע ישראל ה' אלהינו ומלאכי השרת אינן מזכירין אותו אלא אחר שלשה תיבות שנא' (ישעיהו ו׳:ג׳) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ואין מלאכי השרת אומרין שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה שנא' (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים:

משפט הצדקה שיתננה אדם בסתר שכן דרשו רז"ל בפרק השותפים (בבא בתרא דף ט) גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו דאלו במשה כתיב (דברים ט׳:י״ט) כי יגורתי מפני האף ובעושה צדקה בסתר כתיב (משלי כ״א:י״ד) מתן בסתר יכפה אף, ואם לא נתן לו בסתר אין זכותו שלם וכ"ש אם לא נתן לו בסבר פנים יפות אלא בדרך גערה שהוא חוטא בכך ואיבד את זכותו שכן אמר שלמה (שם יג) כופר נפש איש עשרו וגו' אימתי עושר של עשיר כופר נפשו כשהרש לא שמע גערה ממנו, וממנה אתה למד כי הנותן בגערה אין עשרו כופר נפשו ולא יצילנו ביום עברה ולכן אסור לגעור בו כלל די לו צערו כשהוא נצרך לבריות, ודרשו ז"ל בפר"ק דברכות (דף ו) כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום שנא' (תהילים י״ב:ט׳) כרום זלות לבני אדם עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו כיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונים, ואמרו עוד כאלו נדון בשני דינים שנא' (שם לו) הרכבת אנוש לראשנו וגו' כלו' כיון שהרכיב בני אדם עליו מחמת רישו הרי הוא נדון באש ובמים, ולכך יתחייב האדם שיצטער עמו על צערו והצער הזה הוא מכלל עניני הצדקה כי עניני הצדקה לתת לעני מזון וכסות ולהצטער על צערו שכן מצינו באיוב שהיה מן האומות בתחלת שבחיו ומעלותיו פתת במדת הצדקה ופירש כל עניניה שהיה מחזיק בכולן והן המזון והכסות והצער. המזון הוא שאמר (איוב ל״א:י״ט) ואוכל פתי לבדו. הכסות הוא שאמר אם אראה אובד מבלי לבוש וגו'. והצער הוא שאמר (שם ל) אם לא בכיתי לקשה יום:

וזה לשון הרקנאט"י, וגיד הנשה יש לו חמשה ענפים מימין, וחמשה ענפין משמאל, ובין כלם עשרה כנגד עשר כתות של טומאה הסובבות המרכבה, שנאמר (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, והגיד הזה סמוך לברית ששם ישיבת אלו הכיתות. והנה האוכל אותו מושך עליו רוח הטומאה, כי אבר מחזיק אבר. ולשון הנשה רצה לומר גיד המשכה ומנשה עבודת הש"י, וזה על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כי הם הנזהרים מכחות הטומאה. והנה איברי יעקב אבינו עליו השלום כולם תקיפין לא יכול בהם שרו של עשו הבא מרוח הטומאה, רק בגיד הנשה מצא מקום לחול שם, עד כאן לשונו. וכבר ידעת כי להנחש היו רגלים ונקצצו, על כן חשק הקליפות להאחז בירך כמו שאיתא (עי' ברכות ו, א) הני כרעי דרבנן דשלהי מנייהו: