מוסר על תהילים יד:ב

וְדַע כִּי הַמַּעֲלוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת נִמְסְרוּ בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה. כְּמוֹ מַעֲלוֹת הַבְּחִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל':י"ט) וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. וּמַעֲלוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו':ז') וְדִבַּרְתָּ בָּם. וּמַעֲלוֹת לֶכֶת בְּדַרְכֵי ה' שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"ח:ט') וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. וּמַעֲלוֹת הִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת ה' שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד':ל"ט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, וְדָוִד אָמַר (תהילים י"ד:ב') ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים, וּמַעֲלוֹת זִכְרוֹן חֲסָדָיו וְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח':ב') וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ וְנֶאֱמַר (דברים ח':ה') וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. וְדָוִד אָמַר (תהילים ק"ז:מ"ג) וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה', וְנֶאֱמַר (תהילים כ"ו:ג') כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי. וּמַעֲלוֹת הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"א:מ"ד) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. וּמַעֲלוֹת הָעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') אוֹתוֹ תַעֲבֹד. וּמַעֲלוֹת הַיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא. וּמַעֲלוֹת הָאַהֲבָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו':ה') וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמַעֲלוֹת הַדְּבֵקוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') וּבוֹ תִדְבָּק. לְכָל אַחַת מֵהֵנָּה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בעז"ה. וּבַעֲבוּר מַעֲלוֹת הָאֵלֶּה נִבְרָא הָאָדָם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ"ג:ז') כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. וּמַה תִּקְוַת הַנִּבְרָא אִם לֹא יָשִׂים עֲמַל נַפְשׁוֹ וְעִקַּר עִסְקוֹ בַּדְּבָרִים שֶׁנִּבְרָא בַּעֲבוּרָם.

אכן רבה רעת האדם בארץ, אין דורש בצדק ואין משכיל ביראת ה', לקבוע עתים סדורות בעמל היראה, לדלות מי תבונה מהאמונה הנחבאה ומסותרת במחבואי הלב, להרחיבה ולסעדה, לתת לה תוקף ועוז, לשים המשרה על שכמה, למשול על האיברים לבל יפרצו גדרה וכתורה יעשו. זהו הסוג השני. דוגמת זה הדבר לא מצאנו בעניני העולם, אין איש שצרות מרחפות ממול פניו. אשר לא יקח לו עת לחשוב מחשבות להנצל מהן. אי לזאת, גם אין התאוה סיבתה, פליאה היא העבירה הלזו, וזה שמה פלאי, לבלי שום על לב להתבונן ביראת ה' ובמוסר ענשו, עבירות כאלו לא יוכלו היות מסוג הראשון, יען אין די בהתאוה להיות סיבתן, רק הן מרוחניות הטומאה המלפפת את האדם להחטיאו, וביותר בחטאי הדבור, כי מה יתרון לבעל הלשון, כמאמר רז"ל (ערכין ט"ו) ע"ש: