מוסר על תהילים יט:יג

מצות ה' ברה מאירת עינים (תהלים יט, ט). זה הפסוק ידבר ממעלת המעשה. ובפסוק שלפניו דיבר ממעלת לומדיה. וכן הסכמת רז"ל (קידושין מ, ב), תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. וכבר כתבתי למעלה שהמעשה הוא העיקר כי הוא התכלית. ומה שאמרו תלמוד גדול, הכל פירשתי למעלה בפרק ראשון לשיטת רש"י ור"ת בביאור מספיק, באופן שנתברר שהשורש הוא המעשה כי אז מזדכך רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כי זה כל אדם. ומעורר תרי"ג איבריו הרוחניות בסוד נשמתו שנשפעת מסוד תרי"ג שרשי רוחניות הנשמה, בסוד (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי. י"ה עם שמי עולה שס"ה. ו"ה עם זכרי עולה רמ"ח. ומבואר בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ואז נזדכך גופו ונעשה אספקלריא, וע"ז נאמר (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו'. וכן כתוב (תהלים יט, יג) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקר רב. ופירש החכם מהור"ר שמואל יודא פדואה וזה לשונו, נזהר בלשון יזהירו כזוהר, כי הגוף מזדכך ומאיר. וזהו שסיים בשמרם עקב רב, כל כך נעשה גדול הזהירות מקיום המצות, שיזכה לעתיד למעלה זו של עקב רב, דהיינו כמו שהי' אדם קודם שחטא כתנות אור, ותפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה, והעקב היה רב מהחמה. וע"ז אמר מצות ה' ברה, שהוא הבהירות וזהירות וקירון אור הגורם קיום המצוה במעשה:

וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה. חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נ"א:ה') וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר. אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וּבַמִּדְרָשִׁים הִזְהִירוּ מְאֹד שֶׁלֹּא יַחֲזֹר וְיִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְהִזְהִירוּ עַל זֶה מִשְּׁנֵי פָּנִים. הָאֶחָד – כִּי הוּא מַרְאֶה עַצְמוֹ מִקְּטַנֵּי הַבִּטָּחוֹן וּכְאִלּוּ אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ עַל גְּדֻלַּת סְלִיחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. שֶׁהוּא נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע. וְהִזְכִּירוּ עַל זֶה (תהילים ל"א:י"ט) תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְגוֹ'. וְהַשֵּׁנִי – כִּי אִם אֵינוֹ מַזְכִּיר זוּלָתִי הָעֲוֹנוֹת הַקּוֹדְמִים. יְדַמֶּה כִּי אֵין דַּאֲגָתוֹ זוּלָתִי עַל הָרִאשׁוֹנוֹת וְכִי לֹא חָטָא מֵאַחֲרֵי כֵן. וְאִם כֵּן יְדַמֶּה אֵינֶנּוּ חוֹפֵשׂ וְחוֹקֵר דְּרָכָיו. וְזֶה חֳלִי רָע הוּא. כִּי הַמַּשְׁגִּיחִים עַל נַפְשָׁם רוֹאִים בָּהּ תָּמִיד דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת אוֹ בְּמִדּוֹתֶיהָ. וּבַאֲשֶׁר מְקַצֶּרֶת מֵהַשָּׂגַת מַדְרֵגוֹת הַיִּרְאָה. אוֹ בַּאֲשֶׁר מְקַצֶּרֶת מִן הָעֲבוֹדָה וּמֵעֵסֶק בַּתּוֹרָה. כִּי הָעֳנָשִׁים גְּדוֹלִים עַל אֵלֶּה. גַּם כִּי פְּשִׁיעוֹת הַלָּשׁוֹן מְצוּיוֹת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵין אָדָם נִצַּל מֵהֶן בְּכָל יוֹם. הִרְהוּר עֲבֵרָה. וַאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. וְשֶׁאֵינָם מְכַוְּנִים לִבָּם בִּתְפִלָּתָם פְּעָמִים רַבּוֹת. וְהַשְּׁלִישִׁית – כִּי יְדַמֶּה שֶׁהוּא מִתְפָּאֵר בְּהִתְוַדֹּתוֹ עַל הָרִאשׁוֹנוֹת לְבַדָּם כִּי לֹא חָטָא אַחֲרֵי כֵן. וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשִׁים בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין לְךָ מִן הֶחָדָשׁ אַתָּה מִתְוַדֶּה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. וּמָה שֶׁכָּתוּב וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. פֵּרְשׁוּ בַּמִּדְרָשׁ. שֶׁיְּהוּ נֶגֶד עֵינָיו וְנִזְכָּרִים בְּלִבּוֹ. אֲבָל לֹא יַזְכִּירֵם בְּפִיו. עוֹד פֵּרְשׁוּ בּוֹ בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי שֶׁלֹּא יְהוּ בְּעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ לֹא עֲשִׂיתָם. אֶלָּא כְּאִלּוּ עֲשִׂיתָם וְנִמְחֲלוּ. וּכְבָר זָכַרְנוּ זֶה בְּשַׁעֲרֵי עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה. וְאָמְנָם יֵשׁ לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים כָּל יְמֵי חַיָּיו עַל סְלִיחַת עֲוֹנֹתָיו הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים. וְלִהְיוֹת יָרֵא וּמְפַחֵד אוּלַי לֹא הִשְׁלִים חֹק עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה. וְהַשֵּׁנִית – כִּי הָעֲבֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כָּרֵת. יִסּוּרִין מְמָרְקִין אוֹתָן. כַּאֲשֶׁר זָכַרְנוּ. גַּם דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. אָמַר (תהילים כ"ה:ז') חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר. אַךְ לֹא יַזְכִּיר הַקּוֹדְמוֹת בִּפְרָט. אַחֲרֵי אֲשֶׁר שָׁב מֵהֶן וְהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁכְּבָר קִיֵּם מִצְוַת וִדּוּי בָּהֶם. וְיֵשׁ לוֹ לִבְטֹחַ שֶׁכְּבָר נִתְקַבֵּל וִדּוּיוֹ בְּמָה שֶׁהַוִּדּוּי רָאוּי לְכַפֵּר. אָכֵן כָּל הַיָּמִים יִתְפַּלֵּל עַל סְלִיחַת עֲוֹנֹתָיו. כַּאֲשֶׁר זָכַרְנוּ. וְאֵין מֵחוֹבַת הַתְּפִלָּה לְפָרֵט חֲטָאָיו. רַק מֵחוֹבַת הַוִּדּוּי. וְעוֹד מִטַּעַם אַחֵר צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַל עֲוֹנֹת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים. כִּי אוּלַי יֵשׁ לוֹ עֲוֹנוֹת וְחַטָּאוֹת שֶׁלֹּא הִתְבּוֹנֵן עֲלֵיהֶם. לֹא זְכָרָם וְלֹא הִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים י"ט:י"ג). מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי.

כל זה בכלל ירא חטא, שכל כך ירא מפני החטא שלא יבא לידו. ובילקוט בפסוק (ויקרא ד, ב) ונפש כי תחטא בשגגה בתנחומא (ויקרא ו), משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני ואחד בן פלטין, ראה ששניהם חטאו חטא אחד. פינה לקרתני, ונתן לבן פלטין איפופוסין. אמרו לו בני פלטין שלו שניהם חטאו חטא אחד, לקרתני פנית, לבן פלטין נתת איפופוסין. אמר להם לקרתני פניתי שאינו יודע נימוסי מלכות. אבל בן פלטין בכל יום ויום הוא עומד עמי ויודע נימוסי מלכות, וחוטא. אף כך הגוף קרתני וייצר ה' אלהים את האדם וגו' (בראשית ב, ז), והנפש בן פלטין שלמעלה ויפח באפיו נשמת חיים (שם), ושניהם חוטאים, לכך הכתוב מתמיה נפש כי תחטא. מהו בשגגה מכל מצות, ללמדך שכל החוטא בשוגג כאלו עבר על מצות ה'. וכן הוא אומר (במדבר טו, כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות, ואומר (תהלים יט, יג) שגיאות מי יבין וגו' גם מזדים חשוך עבדך, ששגגת תלמוד עולה זדון, עד כאן לשונם: