מוסר על תהילים כה:ט

הָעֲנָוָה הִיא סֻלָּם לַעֲלוֹת לְדַרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה ט): ״יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ״. וּמִמֶּנּוּ יַגִּיעַ לְהַשִּׂיג יִרְאַת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): ״עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ״. הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל הָעֲנָוִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נז טו): ״אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִטָּה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְיָרַד לְמַטָּה, וְהִנִּיחַ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים. וּכְתִיב (שם כו יט): ״הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ״ – מִי שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, יִחְיֶה לְעוֹלָם הַבָּא.

הָעַז נִקְרָא ״רָשָׁע״, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא כט): ״הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו״. וְהָרְשָׁעִים מְגֻנִּים וּמְאוּסִים לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְשֵׁם הָרְשָׁעִים מְגֻנֶּה, כְּדִכְתִיב (שם י ז): ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״. עַל הַבֹּשֶׁת נֶאֱמַר (תהלים כה ט): ״וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ״; וְעַל הָעַז הָרָשָׁע נֶאֱמַר (שם קמו ט): ״וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת״.

ראשון. הענו הוא קרוב מהב"ה ועושה רצונו, מפני שהוא יושב תמיד עם החכמים, ומשמשן, והולך ובא עמהן, ועושה כמעשיהן, שנא’ (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם, וכתי’ (תהלים כה, ט) ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ושנינו במסכת אבות יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. ותניא שמושה יותר מלימודה. הא למדנו שהענו ילמד עשיית המצות מן החכמים וזוכה בהן לחיי העולם הבא. אבל מי שהוא גס רוח, לעולם לא ילמד דרכי הב"ה ומצותיו שצוה, כי מפני גאותו אינו יושב עם החכמים ולא ישמשם, כי נראה לו שהוא גנאי. ואם לא יעשה המצות, במה יזכה לחיי העולם הבא. ולא עוד אלא שנקרא רשע, שנא’ (תהלים י, ד) רשע כגובה אפו בל ידרוש, ר"ל לא ידרוש עשיית המצות מפני גובה אפו.