מוסר על תהילים לז:ז

שכר תורה אע"פ שאין עיקר השכר אלא לעוה"ב מ"מ אוכל הוא פירות בעוה"ז, והפירות הם הכנעת אויבים שנופלים תחתיו. וכן דרשי רז"ל ברכות פ"ק (דף ז:) כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנאמר (שמואל ב ז׳:י׳) ושמתי מקום לעמי ישראל וגו' ובגיטין פ"ק (דף ז) (תהילים ל״ז:ז׳) דום לה' והתחולל לו דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים. השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלין מאליהן, וכבר ידוע כי קריאת התורה מצוה גדולה היא אע"פ שלא יבין מה שקורא כי פעמים שיקרא אדם פרשה אחת מן התורה ולא יתבונן בעצמו שקרא כלל מתוך שהוא מחשב בדברים אחרים, ולכך קריאת התורה כשיודע שהוא קורא מצוה גדולה היא ושכר גדול יש לו בזה. והוא שדרשו בפ"ק של ע"ז (דף יט) לעולם ליגרוס אינש אע"ג דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהילים קי״ט:כ׳) גרסה נפשי לתאבה, וקריאה זו קראוהו רז"ל מצות קריאה ואע"פ שאינו מבין כל מה שהוא קורא, וכאשר הוא מבין הענין ומכוין לפירוש הדברים הרי זה מצוה, ויקראו אותה רז"ל מצות כונה. ובפרשת ק"ש יש לכוין בה שלש כונות. האחת מצות קריאה, והב' מצות כונה, והג' שיצא ידי חובתו באותה קריאה, ואחר שהוא מכוין לצאת ידי חובה הרי שכרו גדול מן הקורא בתורה, ומזה אמרו בברכות (דף יב) (דברים ו׳:ו׳) והיו הדברים וגו' על לבבך ע"כ מצות קריאה וכונה מכאן ואילך קריאה בלא כונה:

וּפֵרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים דְּקָחָשִׁיב כָּאן ג' מַדְרֵגוֹת: א. שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁחֲבֵרוֹ מְחָרְפוֹ, אֲבָל יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיָּשִׁיב. ב. שֶׁמַּעֲמִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשִּׂיג יוֹתֵר בִּזָּיוֹן עַל יְדֵי זֶה מֵחֲבֵרוֹ. ג. עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, פֵּרוּשׁ: מַה שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב הוּא מִצַּד הָאַהֲבָה לַה' וּמְקַבֵּל יִסּוּרִין אֵלּוּ בְּשִׂמְחָה ^* וְכָתוּב בְּסֵפֶר "תּוֹלְדוֹת אָדָם", שֶׁפַּעַם אַחַת נָסַע הַצַּדִּיק ר' זַלְמָן, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הַגְּרָ"א זַ"ל, עִם אָחִיו הַגָּאוֹן ר' חַיִּים מִוּוֹלאָזִין זללה"ה בַּדֶּרֶךְ, וַיְהִי בְּבוֹאָם לַמָּלוֹן, דִּבֵּר אִתָּם בַּעַל הַמָּלוֹן קָשׁות וְלֹא נָתַן לָהֶם מָקוֹם לָלוּן, וְכַאֲשֶׁר נָסְעוּ מִשָּׁם, וַיַּרְא ר' חַיִּים אֶת אָחִיו ר' זַלְמָן, וְהִנֵּה הוּא בּוֹכֶה, וַיאמֶר לוֹ: לָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל דִּבְרֵי הָאִישׁ, וַאֲנִי לֹא נָתַתִּי לִבִּי לְכָל הַדְבָרִים. עָנָה ר' זַלְמָן: אֵין אֲנִי בּוֹכֶה חָלִילָה עַל גְּנוּת, שֶׁדִּבֵּר אֵלֵינוּ הָאִישׁ, אַךְ הִרְגַּשְׁתִּי מְעַט כְּאֵב לֵב מִדִּבְרֵי הָאִישׁ, וּבוֹכֶה אֲנִי, עַל שֶׁלֹּא הִגַּעְתִּי עֲדַיִן לְמַעֲלַת (שבת דף פ"ח:) "הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין וְכוּ' שְׂמֵחִין" וְכוּ': , וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לַמַּדְרֵגָה הַשְּׁלִישִׁית, זוֹכֶה לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה, כִּי מִדָּה זוֹ בָּאָה לָאָדָם מִצַּד קְדֻשַּׁת הַנֶּפֶשׁ וּמֵאֱמוּנָתָהּ הַטְּהוֹרָה בַּה', שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל דְּרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל"ד כ"א): "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ" וְגוֹ', וְעוֹשֶׂה הַכֹּל לְטוֹבָתוֹ, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּיִסּוּרִין יוֹתֵר מִן הַטּוֹבָה, שֶׁאֲפִלּוּ הָאָדָם בְּטוֹבָה כָּל יָמָיו לֹא נִמְחֲלוּ לוֹ הָעֲוֹנוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, וּבַמֶּה נִמְחָל לוֹ? בְּיִסּוּרִין. אָמַר ר' אֶלְעָזָר: צָרִיךְ אָדָם לְהַחֲזִיקּ טוֹבָה לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּזְמַן שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, לָמָּה? שֶׁהַיִּסּוּרִין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג' י"ב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ", אִם יִסּוּרִין בָּאִין עַל הָאָדָם, יַעֲמֹד בָּהֶם וִיקַבְּלֵם, לָמָּה? שֶׁאֵין סוֹף לְמַתַּן שְׂכָרָן. (תהילים ל"ז ז') "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ", צַפֵּה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אִם הֵבִיא עָלֶיךָ יִסּוּרִים, אַל תְּהִי מְבַעֵט בָּהֶם, אֶלָּא הֱוֵי מְקַבְּלָן כַּחֲלִילִין (פֵּרוּשׁ: כְּלֵי זֶמֶר). עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וּסְבִילַת הָעֶלְבּוֹן הוּא בִּכְלַל יִסּוּרִין כַּנַּ"ל "עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין".

שני. הענו לעולם סובל התלאות וקורות הזמן, ולא יקוץ בתוכחת הב"ה ולא במוסרו, ויצדיק עליו את הדין, ומפני כן נמצאו חייו בהשקט בעולם הזה. ואם יבואו עליו ייסורין, בין בגופו בין בממונו, או אם ימותו בניו או קרוביו, יקבל משפטי הב"ה מאהבה. שכן מצינו באהרן ע"ה, כשמתו נדב ואביהוא הצדיק עליו את הדין מפני ענותנותו ולא קצב צרתו, דכתי’ (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' אלי לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן, וכתי’ (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו. כי המשכילים יקבלו הייסורין מאהבה ובעת הצרות ידומו, שנא’ (עמוס ה, יג) והיה המשכיל בעת ההיא ידום, וכתי’ (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו. אבל מי שהוא מתגאה אינו מקבל ייסורין, מפני גאותו, ואם תבא עליו הצרה נראה לו שהוא דבר גדול ושהיה ראוי למאורות לאסוף נגהם, שנא’ (ישעיהו יד, יב) איך נפלת משמים הילל בן שחר, ואינו חושב שהוא כשאר בני אדם, שנא’ (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון.