מוסר על תהילים לז:כח

כִּ֤י יְהוָ֨ה ׀ אֹ֘הֵ֤ב מִשְׁפָּ֗ט וְלֹא־יַעֲזֹ֣ב אֶת־חֲ֭סִידָיו לְעוֹלָ֣ם נִשְׁמָ֑רוּ וְזֶ֖רַע רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽת׃

שני לוחות הברית

אמר מיכה הנביא ע"ה (מיכה ו, ח)*כוונה רצויה ומקובלת על הפסוק הגיד לך אדם מה טוב וגו'. הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת אם אלהיך ופי' הפסוק הגיד לך הקב"ה אתה אדם מה טוב לך וקשה מה ענין קריאת שם אדם פה. כי גבי יחזקאל מצינו שקראו הכתוב בן אדם ופירשו המפרשים שלא יתגאה כשרואה מראות אלהים לכן נקרא בן אדם. אמנם פה אין טעם למה כינה הנביא הנבואה בשם אדם ועוד מה ענין שבחר הנביא ביותר במשפט ואהבת חסד יותר מכל תרי"ג מצות גם פסוק והצנע לכת עם אלהיך צריך ביאור ואפשר לפרש כענין שפירש"י בפרשת נח את האלהים התהלך נח וכאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו. נח היה צריך סעד לסמכו אבל אברהם היה מתחזק בצדקו מאליו ופשוטן של הדברים לפי רבותינו שדורשים לגנאי על הפסוק*ענין החילוק בפסוקים שגבי נח כתיב את האלהים וגבי אברהם כתיב אשר התהלכתי לפניו. צדיק תמים היה בדורותיו והכי פירושו (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נחח (שם כד, מ) נח היה ירא שמא הוא ילמוד מן בני דורו ויעשה כמעשיהם לכן היה תמיד מתבודד ופורש עצמו מן הבריות זהו פירוש זה האלהים התהלך נח ויש לדקדק וכי שותפות יש לכלפי שמיא לומר שהלך נח את האלהים והלא אש אכלה הוא אלא ה"פ את האלהים התהלך נח שהיה מתבודד עצמו ופורש עצמו מהעולם והלך יחידי כאלו הלך עם אלהים ולא עם בני אדם משא"כ גבי אברהם שהיה כחו יפה וטוב לדידיה ומטיב לאחרינא שהיה מגייר גרים והיה מחזיר ברחובות ובשווקים להרחיק בני אדם מעבירה ולקרב בני אדם תחת כנפי השכינה וזהו אשר התהלכתי לפניו ולא עמו וזהו כוונת הנביא והצנע לכת עם אלהיך ר"ל שיתבודד עצמו ויהיה במקום מוצנע שאין יד בני אדם שולטת שם ואז יהיה כאלו שכינתו עם האלהים לכן אמר עם אלהיך הגם שיש לי פי' אחר ע"ד מה שהעולם מקשים מה רבותא דאברהם מכח שכתוב אשר התהלכתי לפניו. הלא גם בנח כתיב (שם ז, א) כי אותך ראיתי צדוק לפני ומה חילוק יש בין לפניו ובין לפני וע"ק למה הביא רש"י הקרא המאוחר בפרשה ולא הביא קרא המוקדם*משבש כל הספרים הכתוב בהם ובאברהם אומר אשר התהלכתי לפניו רק דיוק דרש"י הוא ממה שכתוב י"י אשר התהלכתי לפניו מזכיר מדת הרחמים וגבי נח כתיב את האלהים הזכיר מדת הדין. התהלך לפני והיה תמים (שם יז, א) ע"כ לבי אומר לי שטעות סופר הול ברש"י והמעתיק הראשון הביא הטעות לעולם והוא ע"ד מה שכתוב בר"ה יראת י"י תוסיף ימים (משלי י, כז) ולא אמר יראת אלהים אלא שיש שני מיני יראה חדא יראת חצוני מי שירא מפני איזה עונש וזה לא טוב כמי שירא יראת הפנימי בלב שלם מאהבת הבורא ולא מחמת עונש ואבי אדוני מאריך בענין זה בהקדמת תולדות אדם שלו כמה דפין ומפרש הר"ח הפסוק יראת ה' שיש לו מורא מי"י ממדת הרחמים ולא מצד עונש האיש שהוא תוסיף ימים וע"ד זה כוונת רש"י גבי נח והוקשה גבי נח כתיב את האלהים התהלך נח ובאברהם כתיב י"י אשר התהלכתי לפניו אמר גבי נח את האלהים מדת הדין ובאברהם י"י אשר התהלכתי לפניו מזכיר מדת הרחמים ומשני נח היה צריך סעד כי היראה שלו היה מצד אלהים שהיה ירא מעונש מדת הדין משא"כ גבי אברהם כתיב י"י אשר התהלכתי לפניו הזכיר שם י"י אשר התהלכתי לפניו ומתרץ נח היה צריך סעד וכו' כי יראה שלו לא היה בפנימיות רק מיראת אלהים מדת הדין ואברהם לא היה צריך סעד כי יראתן היה יראת הפנימי מאהבת י"י והמעתיק הראשון דילג שם הוי"ה ב"ה והתחיל להעתיק מן אשר התהלכתו לפניו אבל עיקר כוונתו על י"י אשר התהלכתי ונכון הוא אך הקושיות אחרות עדיין במקומן עומדים וכדי לתרץ המקרא מכל הספקות הוא ע"ד*גמרא בפ' לולב וערבה (סוכה מט, ב) דרש רבא מ"ד מה יפו פעמיך וגו'. הגמרא בפרשת לולב וערבה דרש רבא מאי דכתיב (שה"ש ז, ב) מה יפו פעמיך וגו' חמוקי ירכיך וכו' מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר והיינו דאמר ר"א מ"ד הגיד לך אדם מה טוב ומה י"י דורש מעמך כ"א עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך עשות משפט זה הדין ואהבת חסד זה ג"ח. והצנע לכת עם אלהיך זה הכנסת כלה והוצאת המת והלא דברים ק"ו ומה שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה הצנע לכת דברים שדרכן לעשות בצנע' עאכ"ו ופירש"י הניתנת לעני בסתר כו' והיינו דאמר ר"א דכל מילי בעי צניעותא וה"ה לד"ת ע"כ דברי רש"י. וקשה לי על פי' רש"י מנ"ל להביא ראייה שמפרש ה"ה לתורה דבעי צניעותא דילמא תורה שאני שצריך האדם להרים קולו כשילמוד. מאחר שהתורה נתנה בהר סיני בקולי קולות א"כ לא סגי ללמד' בחשאי וע"ק מה חידש לנו ר"א יותר מן המקרא שמפרש עשות משפט זה הדין ואהבת שחסד זה ג"ח הרי תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע שמשפט הוא דין. וחסד הוא ג"ח ואם כוונתו לעשות פירוש על הצנע לכת וגו' שזהו הכנסת כלה והוצאת המת הוה ליה לפרש ענין זה בפני עצמו ועוד קשה רש"י פירש*הויכוח אשר לו עם רש"י על שמפרש טוב ללכת אל בית אבל וגו' קאי על הוצ' המת והכנסת כלה. זהו הכנסת כלה ומת דכתיב (קהלת ז, ב) בהו לכת טוב ללכת אל בית האבל זהו הוצאת המת מלכת אל בית המשתה זהו הכנסת כלה ותימה בעיני על פירושו בשלמא אם בכל התורה לא הוזכר מלת ללכת רק בשני דברים אלו לבד הוי שפיר ללמוד פירושו אמנם מצינו כתוב בכמה דוכתין מלת לכת. בספר שופטים (ב, כב) כתיב למען נסות בם את ישראל השומרים הם דרך י"י ללכת בם כאשר שמרו אבותם אם לא א"כ נמצא שמלת לכת מורה על כל התורה וכן בתהלים (עח, י) כתיב ובתורתו מאנו ללכת קאי על התורה כולה. וא"ת מנ"ל לרש'י לפרש אלו ב' עניינים הכנסת כלה והוצאת המת במלת ללכת ונ"ל לפרש האי והיינו דאמר ר"א ע"ד*גמ' דסוטה תורה תחלתה ג"ח וסופה ג"ח ובה מתורץ ענין הנ"ל. הגמ' דסוטה (יד, א), דרש רבי שמלאי תורה תחילתה ג"ח וסופה ג"ח תחלתה ג"ח (בראשית ג, כא) ויעש י"י לאדם ולאשתו כתנות עור. וסופו ג"ח (דברים לד, ו) ויקבר אותו בגיא ובמדרש שוחר טוב מזמור כ"ה מביא האי רבי שמלאי בע"א מצינו שהקב"ה מקשט כלות שנאמר (בראשית ב, כב) ויבן אלהים את הצלע מלמד שקילע' הקב"ה את חוה והביאה לאדם כו' קובר מתים ממשה כו' וקשה מה ענין שמרמז בתורה ג"ח בתחלת' ובסופה*גמרא בע"ז כל העוסק בתורה ואין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלוה. ונ"ל לתרץ ע"ד הגמרא במסכת ע"ז (יז, ב), אמר רב הונא כל העוסבק בתורה ואין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (דה"ב טו, ג) וימים רבים לישראל ללא אלהים אמת וגו' והרי לך שאף העוסק בתורה צריך להיות בעל גומל חסדים. ולכן בתחלת התורה ובסופה רמז לנו ענין ג"ח ולא סגיא זה בלא זה. כי על ג"ח נאמר והצנע לכת עם אלהיך כפירש"י לעיל ופירש רש"י מה ג"ח הם צריכין להיות בצנעה וה"ה לימוד התורה ורמז גדול רמזה לנו התורה בזה כמו שג"ח צריך להיות בהצנע לכת גם כן התורה צריכה להיות בצנעה ורמז לנו בזה מה שכתוב בסופה של התורה שהש"י קובר מתים*טעם נכון על ויקבור אותו בגיא וסמיך ליה ולא ידע איש את קבורתו. ומביא ראיה מהפסוק ויקבור אותו בגיא וכתיב שם ולא ידע איש את קבורתו רמז לנו שצריך לעשות הדבר בצנעא ואל ישאל השואל למה רמזה לנו התורה בתחלתה שצריך להיות ג"ח בצנעא כי יהיה קושיא של שטות כי הג"ח שלומד מחוה ויבן אלהים את הצלע שמא לא שייך לומר שלא ידע איש מהחסד הזה שעשה הקב"הם עם חוה כי לא היה שום אדם בעולם יותר מאדם וחוה א"כ לא היה צריך לעשות הדבר ההוא בהצנע לכת והשתא א"ש פי' דברי רש"י שאמר והיינו דאמר ר"א דכל מילי בעי צניעותא וה"ה לד"ת וה"פ והיינו כמו שרמז המקרא בפסוק והצנע לכת עם אלהיך על הכנסת כלה והוצאת המת שאף שדרכן לעשותן בפרהסיא כו' וה"ה לד"ת שרמז לנו בתחלתה ובסופה ענין ג"ח ורמז לנו שצריך להיות בצנעא הג"ח כמו שעשה הקב"ה גם ראוי ללמוד לנו שגם התורה בעצמה הלימוד תהיה בצנעא כי את צנועים חכמה ומה שהקשתי לשאול על רש"י איך מרמז במלת לכת הכנסת כלה והוצאת המת יותר מכל שארי מצות הכתובים בתורה. זה יתבאר על נכון מה שמצאתי*בספר מבחר פנינים מהו הצניעות ומביא ד' דברים השייכים לצניעות ויתורץ עי"ז כוונת רש"י בדרך אמתי. בספר מבחר פנינים בשער הצניעות וז"ל שאלו לחכמים מהו הצניעות אמרו שיתבייש האדם מעצמו ואמר תחלת הצניעות הקבלת פני האוהב והשנייה לה להראות אהבתו הג' לעשות חפציו הרביעי להשתתף עמו בצרתו ופירש שם המפרש להראות אהבתו בדברים נעימות וידוע שאלו ב' מינים של ג"ח הכנסת כלה והוצאת המת נמצא בהם כל ד' מעלות אלו שמונה בספר מבחר הפנינים כי בהכנסת כלה מקבל פני אוהבו ומראה אהבתו לו ע"ד כיצד מרקדין לפני הכלה וכו' ועושה חפציו רצון החתן והכלה במה שמשמח אותם ובהוצאת המתח משתתף הווא עמו בצרתו גם כשהולך לבית אבל משתתף עמו בצערו ויצדק שפי' והצנע לכת כשתרצה להיות צנוע צריך אתה לאחוז במלת לכת ובאיזה לכת רמז על אותו לכת הכתובים יחד בפסוק טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה. ומעניינים אלו תלמד כל ענין צנוע ובצניעות האמת כי ימצא בך אלו ד' מעלות השייכים להיות באדם צנוע ולאו דיוקא של רש"י לדייק ממלת לכת אלו ב' דברים בלבד רק להורות לנו שאלו ב' דברים הכנסת כלה והוצאת המת מביאין האדם לצניעותא. אך עדיין צריכין אנו למודעי ולבאר ענין הגיד לך הקב"ה אתה אדם מה טוב למה קרא וכינ' הנביא הנבואה לשם אד' ומה שייכות לג' עניינים אלו עשות משפט וגו' ויובן מה חידוש לנו הגמרא עשות משפט זה הדין וחסד זהו ג"ח כי זיל קרי ביה רב הוא ויתבאר ע"ד מה שמביא*ילקוט פסוק ועוז מלך משפט אהב. הילקוט ריש משפטים ומביא התנחומא (ריש משפטים) ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט, ד) כל העוז והגבורה והשבח להקב"ה אתה מוצא מי שהוא בעל זרוע מעביר על המשפר אבל הקב"ה הוא בעל זרוע ואוהב משפט וידוע שארז"ל בסוטה (ה, א)*גמרא בסוטה למה נקרא אדם כי אפר דם מרה הוא. למה נקרא שמו אדם אפר דם מרה הוא וזהו כונת הפסוק הגיד לך את' אדם אפר דם מרה וחלוש כח אתה מה טוב שתאחז משפט ואין לך לחשוב אותך כגבור ולמאוס במשפט כי חלוש אתה ולענין אהבת חסד צריך אני להקדים לך מה שכתוב בזוהר*זוהר פרשת יתרו הקב"ה קרא לישראל אדם וכו'. פרש' יתרו (זוהר ח"ב פו, א) בפסוק לא יהיה לך תאני ר"ש זכאין אינון ישראל דקב"ה קרא לון אדם דכתיב (יחזקאל לד, לו) צאן מרעיתי אדם אתם מ"ט קרא לון אדם אתם משום דכתיב ואתם (דברים ד, ד) הדבקים בי"י אלהיכם אתם ולא שאר עמין ובג"כ אדם אתם דתניא אמר ר"ש כיון דבר נש דישראל עאל בברית דגזר הקב"ה באברהם דכתיב (בראשית כד, א) וי"י בירך את אברהם בכל וכתיב (מיכה ז, כ) חסד לאברהם ושארי למיעל בהאי אדם כיוון דוכה לקיימא פיקודא דאורייתא עאל ביה בהאי אדם ואתדבק בגופה דמלכא וכדין איקרי אדם תא חזי כתיב בישמעאל (בראשית טז, יב) פרא אדם ולא אדם משום דאתגזר ושירותא דאדם הוי ביה דכתיב (שם יז, כה) וישמעאל בנו בן י"ג שנה היה בהמולו כיון דאתגזר עאל בהאי שירותא דאקרי כל הה"ד (בראשית טז, יב) פרא אדם וידו בכל ידו בכל ולא יתיר משום דלא קביל פקודא דאורייתא שירותא הוי גביה. אבל זרעא דישראל דאשתלימו בכולן אקרוי אדם ממש עכ"ל. והרי לך לפניך ששני מדות היו באברהם מדה אחת שנקרא כל ומדה השנית הנקרא חסד אברהם והוא אדם מעש מ"ה בישמעאל לא היה בו רק התחלה דמילה מ"ה נכנס במד' בכל ותו לא מידי משא"כ זרע ישראל אוהבי י"י ותורתו שנכנסים במדה השנייה הנקראת חסד אברהם. וזהו הגיד לך הקב"ה אתה אדם ואמר מלת לך שהוא למפרע כל כמו שדורש הפרדס רימונים על המקרא (דה"א כט, יא) לך י"י הגדולה וגו' עד כי כל בשמים ובארץ וגו' שדורש ממלת לך למלת כל ע"ש וזהו מרומז בפסוק הגיד לך אדם אתה מתחלה נקראת כל המרומז במלת לך אבל אין זה גמר הענין שלא תקרא אדם אם לא שתכנוס במדת החסד אברהם אז תהיה אדם ממש וזהו הגיד לך אדם בתחלה אתה אחוז במדת כל המרומז במלת לך ואח"כ במדת אדם באם תאחוז בחסד אברהם ואמר הפסוק ואהבת חסד אז תקרא אדם השלם ונמצא שמלת אדם משמע לתרי אפי ועשות משפט מורה לגנאי שהוא אפר דם מרה ויאחז ידו במשפט ולא כאבירי לב הרחוקים ממדת המשפט ולענין אהבת חסד שם אדם הוא לשבח באם יאהב החסד אז יקרא אדם השלם ונגד זה אמר מפני חידושו עשות משפט זה הדין ואהבת חסד זהו ג"ח וקשה למה אמר זה ב' פעמים כאלו מורה באצבע (במדבר ח, ד) וזה מעשה המנורה וגבי שרצים זה לא תאכלו אלא הגיד לך אדם השפל וחלש כח אתה והזכיר אדם לגנאי ואמר מה י"י וגו' כי אם עשות משפט וזהו הדין לזה רמז שפל אתה ואהבת חסד זהו ג"ח זה יורה מלת אדם לשבח לכן לא כללינהו אותם בחד בבא לאמר עשות משפט זה הדין ואהבת חסד ג"ח וגם הגיד לך אדם מה קאי ומרמז עד והצנע לכת עם אלהיך לרמוז לנו מה שהקדמתי לעיל בשם מבחר פנינים וכתוב שם איזה צניעות כל שמתבייש מעצמו כמו מפני בני אדם. וזהו הגיד לך אדם לך דייקא כלומר לך לבדך הוא מגיד*לעולם יהא אדם צנוע במעשיו אף בפני עצמו הגם שאין אחרים רואין אותו. הגם שאתה לבד בחדרי חדרים ואין אדם רואה אותך ובכל זאת הצנע לכת עם י"י אלהיך כאשר הוא מלא כל הארץ כבודו. ובזה מתורצים כל הספקות ועדיין צריכין אנו למודעי*טעם לשבח למה הזכיר הכתוב אהבה גבי חסד יותר מלגבי משפט. וליתן טעם לשבח למה הזכיר מלת אהבה גבי חסד ואמר ואהבת חסד ולא אמר ואהבת משפט כי מצינו לשון אהבה נופל גם במשפט כמש"ה כי ה' אוהב משפט*והוא ע"ד הזוהר פרשת תרומה. ויובן ע"ד הזוהר פרשת תרומה עמוד רצ"ח (קסח ב). איתא שם (תהלים כג, ו) אך טוב וחסד ירדפוני אי טוב למה חסד ואי חסד למה טוב דהא בחד סגיא אלא טוב כליל כולי בגוויה ולא אתפשט לתתא. חסד נחית ואתפשט לתתא וזן כולי צדיקים ורשעים כחדא ע"ש באריכות. והנה הקשיא של הזוהר ותירוצו רמז לך המקרא והכי קאמר הגיד לך אדם מה טוב הוא כמו להגיד לך כלומר אם תרצה לידע מה הוא טוב והחלוק שבין טוב לחסד אז תדע ותבין ותשכיל מה י"י שואל מעמך מעמך דייקא. ומה שואל מעמך ואהבת חסד שתאהב חסד זהו מעמך מצד עמך מאחר שאתה מן התחתונים והחסד שייך לתתאי ולכן אמר ואהבת חסד שתאהוב אתה החסד לגמול חסדך עם הנבראים ועל ידי אהבתך החסד שתעשה כן יעשה י"י עמך. וכשיתן לבו לזאת יבין וישכיל החלוק בין טוב וחסד מאחר שמעל' של חסד שייך בתחתונים ויבן שטוב שייך לעליונים והוי"ו של ומה ה' שואל מעמך היא וי"ו נוספת בכמה דוכתין וע"י זה יובן הפסוקים בתהלים מזמור כ"ה*טעם נכון למה אמר דהמע"ה בפסוק כי גדול עד שמים חסדך ואח"כ אמר רומה על השמים. כי גדול עד שמים חסדך רומה על השמים אלהים על הארץ כבודך וקשה במה שאמר עד שמים חסדך ואח"כ אמר רומה על השמים וקושיא כזו מצינו בגמרא דפסחים (נא, ב) רבא רמי כתיב גדול מעל השמים חסדך וכתיב כי גדול עד השמים חסדך ומשני הא כיצד כאן עושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה אלא הוא הדבר אשר דברנו רמז לן דהמע"ה במקר' זה והכי פירושו כי גדול עד שמים חסדך רומה על השמים ה"ק כי גדול עד שמים חסדך רבש"ע חסדך הוא עד השמים עם התחתונים ואין מגיע יותר כי אם עד השמים מקום שיד התחתונים שולטת הנני מבקש לפניך רומז על השמים ר"ל שתרומם החסד על השמים שיהיה חסדך גדול עמנו לכן אמר כי גדול עד השמים ואמר רומה על השמים ועוד נראה לי לפרש הפסוק הזה שהתחלנו*פירוש אחר על הגיד לך אדם וגו' והוא ע"ד המדרש. הגיד לך אדם ומה י"י שואל מעמך וגו' ע"ד המדרש (תנחומא ישן פרשת וישב) והובא בילקוט תהלים ל"ז (רמז תשלא) כי י"י אוהב משפט ולא יעזוב את חסידיו (תהילים לז, כח) למה הקב"ה אוהב משפט שהוא נקרא (לאכי ב, ז) אלהי המשפט ואומר (דברים לב, מא) ותאחז במשפט ידי. ע"כ ויש לדקדק למה הביא המדרש הפסוק המאוחר במזמור ל"ז ולא הביא המקרא המוקדם הנאמר במזמור ל"ג (ד, ה) כי ישר דבר י"י וגו' אוהב צדקה ומשפט וגו' ולדייק למה הקב"ה אוהבת משפט וכו'. ועוד קשה למה הוקשה לו מפסוק זה למה הקב"ה אוהב משפט וכו' ולא הוקשה לו מפסוק (תהילים לג, ה) אוהב צדקה ומשפט למה הקב"ה אוהב צדקה ומשפט. ואפשר לתרץ קושיא זו למה לא פריך על פסוק זה למה י"י אוהב צדקה כי יש לומר שידע פסוק זה כי צדיק ה' צדקות אהב לכן לא קשה מידי למה אוהב צדקות כי מדתו בכך מאחר שהוא צדיק לכן אוהב צדקות. אך על המשפט לא ידע קרא למה אוהב משפט לכן פריך למה הקב"ה אוהב משפט ומשני שנקרא אלהי המשפט*בעל העקידה כתב שאין ליתן טעם על האהבה. ועוד קשה לפי הידוע שכתב בעל העקידה בהקדמתו שאין ליתן טעם על האהבה כי אין טעם באהבה ומדוע הקשה המדרש למה הקב"ה אוהב משפט הלא אין ליתן טעם לאהבה לכן נראה לי שמעולם לא היה כוונת המדרש לשאול טעם על האהבה כי הוא מילתא בלא טעמא. אך קושייתו הוא ע"ד*מדרש רבה פרשת ראה מפי עליון לא תצא וגו' ויובן עי"ז ענין גדול. מדרש רבה פרשת ראה (מד, ג) אמר רבי אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני באותה שעה (איכה ג, לח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא מאיליה הרעה בא על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה. ופירש בעל מתנות כהונה שגילה להם בסיני שבחירה נתונה בידם שהרי צוה אותם עשה ולא תעשה וזה כוונת קושית המדרש כי כתיב סור מרע ועשה טוב להורות שהבחירה נתונה ביד אדם ועליו אמר כי ה' אוהב משפט ומשמע סדר המקראות סור מרע פן הקב"ה יענוש אותך ויעשה משפט בך כי י"י אוהב משפט וזהו נגד הקיימא לן שלא תצא הרעות והטוב מפי עליון. ומשני באמת הרעה מעצמה עושה וכן הטובה באה מעצמה ומה טעם קאמר למה הוא כזה לפי שי"י אוהב משפט אין פירושו שהוא אוהב משפט לעשושת בעצמו משפט אך הוא אוהב מי שעושה משפט ולכן מאחר שהקב"ה אוהב בעל המשפט מקדימין הרעות או הטובות לבוא מעצמם על בני אדם לאיש ואיש כשכר פעולתו. וזה מדויק בלישנא דפסוק שלא קאי על הקב"ה כי הוה ליה למימר כי י"י עושה משפט באם י"י היה עושה משפט בעצמו. אלא אמר אוהב המשפט ר"ל למי שעושה משפט ובענין הפסוק מה י"י דורש מעמך כי אם עשות משפט מעמך דייקא ממך חפץ לעשות משפט אבל הוא בעצמו אינו עושה משפט ובזה ניחא שמדייק מקרא המאוחר כי שם מזכיר הבחירה של אדם סור מרע ועשה טוב ואמר עליו כי ה' אוהב משפט שהש"י בעצמו עושה משפט והוא נגד הקיל"ן שמפי עליון לא תצא וגו'. אמנם בפסוקים סי' ל"ג שמה לא נזכר ממעשה אדם ופעולותיו. רק מזכיר שבח י"י ומעלתו כי ישר דבר י"י וכו' בדבר י"י שמים נעשו וגו' אוהב צדקה ומשפט וכו' ולא יש מקום לטעות והואיל שמקרא הזה בא לידי*פי' על המקראות כי ישר דבר ה' וגו' בצרוף על הפסוק וזכרתי בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו'. כי ישר דבר י"י וגו' בדבר י"י שמים נעשו וגו' אימא ביה מילתא כי קשה לי למה אמר בדבר י"י שמים נעשו והלא גם הארץ נעשה בדבר י"י ואגב יובן פסוק פרשת בחוקותי (ויקרא כו, מב) וזכרתי בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם פירש"י למה הזכירם אחורנית כלומר כדאי יעקב לעצמו ואם אינו כדאי הרי יצח' וכו' והנה קשה לי על הפסוק למה הזכיר אחורני' להודיע לנו שזכות אחד מהאבות כדאי לנו להושיענו הלא בפרשת דברים כתיב לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב ודייק שם אברהם כדאי לעצמו וכו' אעפ"י שהם נזכרים כסדרן כאן מדייק על שהזכירם אחרונית. ונראה לי לתרץ הכל על נכון ע"ד גמרא דר"ה (יז, ב) אלפא רמי כתיב (שמות לד, ו) ורב חסד וכתיב ואמת וכו' ומשני בתחלה אמת ולבסוף ורב חסד. פרש"י ולבסוף כשראה שאין העולם מתקיים רב הונא רמי כתיב (תהילים קמה, יז) צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו. ומשני בתחלה צדיק ולבסוף חסיד פירש"י צדיק במשפט אמת והשתא א"ש מה שהזכיר בפרשת בחקותי האבות אחורנית כי גילה לנו להקל לישראל בתוכחות דהיינו בת לה אמת ולבסוף להתנהג עמנו בחסידות ברב חסד כי מקרא מלא הוא תתן אמת ליעקב וחסד לאברהם ובאם היו האבות נזכרים כסדרן היה חסד בתחלה כמדתו של אברהם ואמת לבסוף כמדתו של יעקב ובזה אי אפשר לעולם להתקיים ולעמוד לכן מהפך המקרא הסדר ומזכיר אותם אחורנית כדי שיהיה יעקב ברישא ואברהם בסוף להודיע לנו שאמת הוא בתחלה ולבסוף חסד. ומאחר שמדתו של יעקב היא אמת לכן כשירדו בניו למצרים אמרו כנים אנחנו אמתיים אנחנו כי מדת אבינו בידינו שהוא כולו אמת. והארכתי בענין זה שמה בפרשה ואין כאן המקום להאריך וזהו כוונת הפסוק שאמר דהמע"ה כי ישר דבר י"י וגו' כי רמז לנו קושית הגמרא והתירוץ של הגמ' ואמר כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה ק"ל לעצמו איך יצדק לומר וכל מעשהו באמונה ר"ל באמת כל מעשיו הלא כתיב שהוא רב חסד ובמקום אמת לא יכול להיות חסד ובא בעצמו כמתרץ קושיתו ואוהב צדקה על שם צדיק הק בתחלה נקרא צדיק במשפט ואוהב משפט ואח"כ חסד י"י מלאה הארץ. ובזה כל מעשהו בתמונה בפלס ובמשקל לקיים העולם. ולדרך זה יובן הפסוק*כוונת הפ' ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך. (תהלים קיט, קס) ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך רמז המקרא בהדיא ענין זה והכי קאמר הגם שבי"ג מדות הזכיר תחלה חסד ואח"כ אמת וזהו נגד אוקימתח דגמרא גבי אלפא רמי לכן אמר הפ' ראש דברך אמת הגם שראש ותחלת דברך באמת ולעולם כל משפט צדקך בצדקות אתה עושה משפט כי לבסוף רב חסד אותה ומלת ולעולם כמו בלישנא דגמרא ולעולם כלומר שלח קשה אהדדי ומה שהקשיתי למה אמר בדבר ה' שמים נעשו ולא הזכיר הארץ*ביאור נאה על הפ' שאמר בדבר ה' שמים נעשו ולא הזכיר ארץ והוא ע"ד מ"ר פ' בראשית ויקרא אלהים ליבשה ארץ. צריך אני להקדים ביאור מדרש רבה פרשת בראשית (ה, ח) ויקרא אלהים ליבשה ארץ (בראשית א, י), למה נקרא שמה ארץ שרנתה לעשות רצון קונה ורבים נבוכים בזה והלא לכאורה שינתה הארץ צוויו של הקב"ה מכח עץ עושה פרי. ואיך יתכן לקרא אותה ארץ על שעשתה רצון קונה ועוד מסיק במדרש (עיין ב"ר פ"א ו) ארץ מהיכן נבראת נטל שלג מתחת כסא כבוד שנאמר (איוב לז, ו) לשלג יאמר היו ארץ. גם שם קשה מה היה קשה למדרש מהיכן נבראת ואמר נטל שלג וכו' אם כן קשה מהיכן שלג נבראת אלא ע"כ צריכת לומר על פי מאמרו של מלך נבראת וא"כ קשה על המקשן שלא הקשה מידי והתרצן לא השיב תשובה ותירוץ נכון.*ענין נחמד בשם אבי הגאון ז"ל על המזמור בצאת ישראל גו'. ואקדים מה שפירש אדוני אבי בביאור אגדה שלו במסכת פסחים שלו במזמור (תהלים קיד, א) בצאת ישראל ממצרים וגומר הים ראה וינוס וגומר כי קשה תחלה אמר הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור ההרים רקדו כאלים וגו' ומה מורה אחר כך אריכות הלשון מה לך הים כי תנוס וגומר מה לכם בקצרה הל"ל. ומפרש ענין הניסה והסיבה אחור מורה על החרדה ועבודה מיראה והרים וגבעות שרקדו מורה על עבודה בשמחה. וזהו שהאריך בלישניה בשאלה מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחרו ההרים תרקדו כאילים וגו' והראה הקושיא כלומר מה נפשך יש להקשות אם ראוים אתם לעבוד את י"י בשמחה ק' מה לכם הים והירדן שהראיתם יראה במעשיכם. ובאם ראוי' אתם לעבוד י"י ביראה מה לכם הרים וגבעות כי הראיתם שמחה. ובאה התשובה כמתרץ עצמו מלפני אדון חולי ארץ. אמרו במדרש (שמו"ר כא, ו) כי הים לא רצה לקרוע ולא השגיח במשה רבינו ע"ה עד שנגלה הקב"ה והטעם שהים לא רצה לקרוע עצמו מפני שעדיין לא הגיע עת הגאולה כי לא היו בגלות אלא רד"ו שנים ולא נתגלה לו מפי עליון שיחוש וימהר הקץ אבל להרים וגבעות נתגלה להם כבר שהקב"ה חשב הקץ כמ"ש (שה"ש ב, ח) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. והטעם שגילה להרים וגבעות ולא גילה לים כי להרים וגבעות היה גילוי הקץ בשורה טובה כי נשתנו למעליותא עלו מחומר עכור שהוא יסוד עפר ליסוד שהוא יותר דק הוא יסוד המים כי נבקעו צורים לישראל במדבר ויצא מים מחלמיש צור. אמנם להים וירדן היא להיפך כי נבקעו ונהפכו ליבשה מחומר דק לחומר גס. נמצא מלפני אדון חולי היה תשובת הים והכי קאמר מלפני אדון שהוא אלהי יעקב אקרע עצמי ולא בשביל יעקב כי לא תשתי ליעקב שנתן סימן רד"ו. לכן נס הים והירדן השיב לאחור מחמת יראה וההרים וגבעות שהיו רוקדים ושמחים השיבו הטעם מה זו שמחה עושה משום ההפכי הצור אגם מים ונשתנו למעליותא ויתורץ למה שכתבתי למאי נפקא מיניה הזכיר כאן הפיכת הצור לאגם מים לא היה להזכיר אלא הפיכת ים ליבשה ע"כ דברי פי חכם תן א"א ז"ל. ועל דרך זה נראה ליישב המדרש הארץ מהיכן נבראת כי רצה לפרסם הסיבה למה ועל מה נקראת ארץ אלא על דרך שעשתה רצון קונה. וקשה וכי ושמים לא עשו רצון קונם ובא והודיע הענין שנוכל לומר על הארץ שעשתה רצון קונה ואמר נטל שלג מתחת כסא כבוד ומזה מוכח שעשתה רצון קונה ולא הרהרה אחרי מעשיו כי שלג הוא דבר רוחני יסוד המים ואמר לשלג הוי ארץ ונמצא שהורידה ממעלה הגדולה חומר זך לחומר עכור ואפילו הכי לא הרהרה אחרי מעשה י"י. ונאה לה השם לקרוא אותה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. ולפי זה יובן המקרא (תהלים לג, ו) בדבר י"י שמים נעשו ר"ל השמים נברא בדבור הראשון ולא נשתנו מחומר לחומר ע"כ לא היה להם להרהר אחר מעשי אלהינו משא"כ הארץ לא נבראת בדבור הראשון אדרבה נשתנית מחומר זך הוא שלג לחומר עכור עפר ארץ ובכל זאת להרהרה אחרי מעשה י"י ולסיים הפרק במעלות חסד אביא פסוק בתהלים סימן צ"ד (יז)*ענין נחמד ונעים טוב להשכיל על הפסוקים בתהלים צ"ד לולא י"י עזרתה לי וגו'. לולא ה' עזרתה לי וגו' אם אמרתי מטה רגלי חסדך י"י יסדעני ראוי ליתן טעם לשבח מה יש שייכות והתקשרות הענין מטה רגלי לענין חסדך יסעדני וביותר הזכרת שם הויה אשר מזכיר בין חסדך ובין יסדעני הלא ברישא דקרא מזכיר השם הנכבד ואמר לולי י"י עזרתה לי וגומר קאי סיפא דפסוק על שם הזה*גמרא דברכות (ד, א) לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני וגו'. ואגב יתבאר גמרא דברכות לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פו, ד), ר' לוי ורבי יצחק חד אמר אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרע ומערב כו' ואני אקום חצות לילה. ואידך אמר כל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשלי' כדי לטהר אשה לבעלה כו' וק' מלת כי במקרא הוא בלשון חויב שמרה נפשי למה כי חסיד אני נותן טעם למה ישמור נפשו. ופלוגתא רבי לוי ור' יצחק מוספים וי"ו וכי לא חסיד משמע שמדברי דוד לא מוכח שחסיד היה רק הם מפרשים דבריו וכי לא חסיד אני ונותנים טעם למה הוא חסיד*בשוחר טוב טעם אחר למה קרא דוד עצמו חסיד. ועוד קשה בשוחר טוב מזמור ס"ו מסיק הקב"ה נקרא חסיד שנאמר חסיד אני ודוד קרא עצמו חסיד אמר רבי אבא בשם רבי אלכסנדרי כל מי ששומע עלבונו ושותק וסיפק בידו למחות נעשה שותף להקב"ה וכו' וראוי ליתן טעם כי לכאורה טעמו של רבי אבא יותר מיסתבר על שקרא עצמו חסיד וטעמו מרומז בפסוק כי סיים בסוף המזמור (שם יז) עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו וגומר רצונו לומר אתה עשה עמי לטובה אותש יראו שונאי ויבושו כי אף שסיפק בידי למחות וליתן נקמתי בהם ובכל זאת לא אעשה כי אנכי שומע עלבוני ושותק ואם כן סברת וטעמו של רבי אבא מוכח בהדיא בפסוק למה קרא עצמו חסיד. ורבי לוי ורבי יצחק אמרו טעמא מלבם מה שלא נרמז בפסוקים. לבאר הענין על נכין אביא מדרש רבה*ביאור מ"ר פרשת ויצא קח מאתם מטה משה לבית אב כו' ר' יצחק אמר מטו מטו וכו'. פרשת ויצא וז"ל הה"ד (עא, ז) וקח מאתם מטה מטה לבית אב (במדבר יז, יז) ר' יצחק אומר מטו מטו בני מטו בעגל מטו במרגלים רבי לוי אמר עלו בהם שני שבטים שבע כהונה ושבט מלכות אתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה בזה משיחה ובזה משיחה בזה מטה ובזה מטה בזה ברית מלח ובזה ברית מלח. בזה פעם ובזה פעם. בזה נזרא ובזה נזר. בזה קריבה ובזה קריבה. בזה שלשלת יוחסין ובזה שלשת יוחסין. בזה ציץ ובזה ציץ. ופירוש המצות עיין ביפה תואר מפרש בזה פעם הפעם ילוה אישי אלי. ביהודה אודה וכן כולהו ע"ש והנה רבי לוי ורבי יצחק המוזכרים בברכות הולכים אחר שיטתם במאי דפליגי בענין מטה מטה אם הוא לשון התמוטטות או מטה לשון עלוי ושררה. וטרם כל אבאר המקרא אם אמרתי מטה רגלי וגו' כי דוד ירא פן ואולי הפירוש של מטה מטה הוא לשון גנאי התמוטטות הגם ששבטו לא חטא במרגלים כי כלב בן יפונה למטה יהודה לא טעה במרגלים מכל מקום יראת חטא העגל בידו כאשר שבטו של לוי לבד לא טעו בעגל ושארי השבטים טעו בעגל והיה מתירא פן ואולי יהיה בשבטו חד מטו לגנאי מחמת עון העגל ומשום הכי קאמר אם אמרתי מטה רגלי בשביל עון עגל כי דוד לא ידע פירוש הפסוק מטה מטה שהוא לשבח ועלי של ב' שבטים כהונה ומלכות שדומה שבטו לשבטו של לוי ממש הגם שידע כמה עניינים כתובים בשבט לוי ובשבטו כגון פעם נזר ומשיחה וציץ וקריבה ודומה שבטו לשבטו של לוי אך דבר אחד היה חסר ממנו כי בשבטו של לוי כתיב (דברים לג, ח) וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך נמצא שהקב"ה קרא שבטו של לוי חסידים. ודוד לא קראו י"י חסיד בחייו כמבואר בפ' במה מדליקין (ל, א) מה דכתיב עשה עמי אות לטובה אמר דהמע"ה רבש"ע מחול לי על אותו עוון כו' א"ל בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אודיע וכו' כיון שאמר (דה"ב ו, מב) י"י אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו' הרי שלא זכה ליקרא בשם חסיד כי אם אחר מותו אם כן אין שבטו דומה ממש לשבטו של לוי והיה מתירא שמטה רגלו מטו אחת ומשום הכי התפלל ואמר אם אמרתי מטה רגלי שיהיה פירש הפסוק של מטה מטה לגנאי לשון התמוטטות חסדיך ה' יסעדני ר"ל שתסעוד נפשי לקרוא גם אותי חסיד להיותי דומה בדומה לשבטו של לוי ממש בכל עניינים ויתורץ בזה למה הזכיר שם הוי"ה ואמר חסדך ה' יסעדני כאשר הקשיתי לשאול כי בא לתרץ בזה פן ואולי יקשה בעיני המקום איך יעלה על דעתו לקרא שמו חסיד והלא הקב"ה נקרא חסיד והראה בזה להזכיר שם הוי"ה ברוך הוא בנתים ע"ד מחז"ל (סוטה י, ב) יהודה שקידש שם שמים בגלוי כולו על שמו יתברך כי אותיות שם הוי"ה נכלל בשם יהודה. וזה שאמר חסדך י"י ר"ל עשית עמי החסד ששתפת שמך בשם שבטי יהודה יחוסי ע"כ חסדך י"י יסעדני לקרא אותי חסיד כי הלא שם שבטי ושמך מואחד בשם אחד והשתא אתי שפיר הגמרא בברכות הפלוגתא רבי לוי ורבי יצחק כי מה שאמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני הוא בדרך תפלה על שראה שבטו דומה לשבטו של לוי בכל עניינים זולת בענין חסיד כנ"ל לכן התפלל ואמר שמרה נפשי כי חסיד אני כאלו גם מוזכר בשבטו מלת חסיד ואהיה דומה בכל לשבטו של לוי ורבי לוי ורבי יצחק לא בעו לפלוגי רק כמפרשי דבריו של דהמע"ה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וחד אמר וכי לא חסיד אני כלומר וכי אין ראוי ליקרא גם אותי בשם חסיד כי במקום שהראית לדעת וחלקת כבוד לשבטו של לוי וקראתיו חסיד מה כתיב שם (דברים לג, י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ופירש"י שם לכך הם ראוין כתרגומו כשרין למעבד דינא ליעקב אם כן קרא שבט של לוי חסידך מאחר שיורו משפטיו ליעקב ותורתו לישראל לכן אמר וכי לא חסיד אני לכנוס גם שמי בשם חסיד והלא חצות לילה אני אקום ועוד אני עוסק בדם ובפשיר ובשליא לטהר אשה לבעלה ומי הוא המורה הוראה לישראל יותר ממני ומי גרם לי זה בודאי חסידותי עמדה לי ולכן התפלל וכי לא חסיד אני למה לא יקרא שמי בשם חסיד הלא כל פעולותי ומעשי כמעשה שבטו של לוי וממילא יסולק פי' של מטו מטו לגנאי רק מטה מטה לשבח ור' לוי ורבי יצחק לא פליגי בענין מטה מטה רק גילו שיש שני פירושים בלשון מטה מטה אם הוא לגנאי או לשבח ולכן ביקש דוד על הדבר אם כן רבי לוי ורבי יצחק דברכות ורבי לוי ורבי יצחק במדרש רבה פרשת ויצא הולכים למקום אחד ומה שסתום בזה גילו בזה והואיל ואתא לידן ענין יהודה שקידש שם שמים בגלוי וזכה שנכלל שמו של הקב"ה בשמו נראה לפרש גמרא פרק החובל (ב"ק צב, א)*גמ' בסוטה יחי ראובן ואל ימות וגו' כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכו'. ובמסכת סוטה (ז, ב), אמר רשב"ן אמר רבי יונתן מאי דכתיב (דברים לג, ו) יחי ראובן ואל ימות וגו' כל אותן מ' שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין באדון עד שבא משה לבקש רחמים מי גרם לראובן שיודה יהודה מיד שמע י"י קול יהודה ופירש"י מדרש אגדה בתנחומא מכיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי. וכתבו התוס' תימה דהא כתיב (בראשית לז, כט) וישב ראובן אל הבור מלמד ששב לשקו ותעניתו וזה היה קודם לתמר ותירצו בדוחק מכל מקום לא הודה ברבים עד שבא יהודה ולבי אומר לפרש הגמרא על דרך מדרש רבה (ב"ר עא, ה) אחר שדרש הדרש מטה מטה כו' שהבאתי לעייל מסיק אמר ר' לוי לא יגרע מצדיק עינו (איוב לו, ז), לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה. יהודה (בראשית לח, כו) ויכר ויאמר צדקה ממני. דוד אמר (תהלים קלו, א) הודו לי"י וגו' דניאל אמר (דניאל ב, כג) לך אלהא דאבהתי מהודא ומשבח אנא. על כן נראה לי שגמרא זו ס"ל הודאות ראובן בא לו ע"י שתפסה אמו פלך של הודיה לכן הודה הוא גם כן כשם שיהודה תפס הודיה משל אמו ותפיסת פלך של הודיה היה בלידת יהודה שאמרה הפעם אודה י"י וגו'*ענישן נחמד על הגמרא מי גרם לראובן שיודה יהודה ומסולק קושית התוס' שם בגמרא. וזהו הפירוש בגמרא מי גרם לראובן שיודה יהודה אין הפשט שהודאת יהודה גרמה לראובן שיודה רק הכי פירושו מי גרם לראובן שיודה יהודה ר"ל לידתו של יהודה ובזמן ההוא תפסה אמו פלך של הודיה וקראתו יהודה ועמדו ממנה בעלי הודיה משם הזה למד ראובן להודות ג"כ ומאחר ששם יהודה הוא הגרם להודאה כי מגלגלין זכותש ע"י זכאי מיד שמע י"י קול יהודה ובזה מסולק קושית התוס' דלא קשה מידי. ונחזור לפסוק*טעם כלשד השמן על הפסוק וללוי אמר תומיך ואוריך וגו' והוא על דרך מדרש רבה הלב ששמח בגדולת אחיו זכה ללבוש אורים ותומים. וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך אמרינן במדרש (שמו"ר ג, כב) הלב ששמת בגדול' אחיו זכה ללבוש אורים ותומים על לבו שנאמר (שמות כח, ל) והיה על לב אהרן וראוי ליתן טוב טעם ודעת מה ענין אורים ותומים לשמחת אחיו במצרים כי מדותיו של הקב"ה הן מדה כנגד מדה ונראה לי דהכי פירושו כי ידוע שכן כל המדרשים בחדא מחתא מחתינהו שלא רצה משה רבינו ע"ה לסרב כלפי מעלה בענין שאמר להקב"ה שלח נא ביד תשלח. רק כוונתו היה ליתן כבוד ויקר וגדולה לאחיו אהרן כי היה אחיו הבכור וגדול ממנו בשנים ובאמת פי שורת הדין היה לאהרן להצטער על זה שחלק הקב"ה מכבודו לאחיו הקטן ממנו רק שראה עניינים במרע"ה שהוא עצמו לא רצה לקבל הגדולה ודעתו היה שיחלק הקב"ה כבוד לאהרן באמרו שהוא ראוי לכבוד הזה מאחר שהוא גדול ממנו. ועל דרך*מ"ר ותרא אותו כי טוב הוא אחרים אומרים שנולד מהול ורבנן אמרי שנתמלא הבית אורה. מדרש רבה פרשת שמות (א, כ) ותרא אותו כי טוב (שמות ב, ב) הוא אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול ורבנן אמרי בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולה אורה ידוע שמשנה שלימה בנדרים (לב, א) אברהם לא נקרא תמים עד שמל שנאמר (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים וכענין לדוד מכתם שהיה מכתו תמה ואם כן ראה אהרן ב' מעלות במשה רבינו ע"ה אחד שהיה תמים על שנולד מהול. ב' בשעה שנולד נתמלא הבית כולו אורה ומזה שראה אהרן המעלות הגדולות במשה רבינו עליו השלום דן דינו בעצמו שהוא ראוי לכבוד יותר ושמח בגדולתו של משה רבינו ע"ה ומה הן המעלות אור ותם שנתמלא הבית אורה ומכחו היה תם ובעבור זה זכה גם כן לשני מידות ושילם לו הקדוש ברוך הוא מדה במדה אורי"ם ותומי"ם אורים כנגד שנתמלא הבית אורה. ותומים נגד שנולד מהול והיה מכתו תמה. הרי לך לפניך הטובה שגורמת החסד שעושה האדם עם חבירו:
שאל רבBookmarkShareCopy

שני לוחות הברית

אמר ישעיה הנביא ע"ה סימן נ"ו (א) כה אמר י"י שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידי מעשות כל רע. וקשה מה ענין אזשהרת שמירת חילול שבת למשפט דלעיל. ועוד קשה למה הזכיר מלת אשרי גבי שמירת שבת יותר מקיום המשפט. וביותר קשה ענין שפרט שמירת חילול שבת ואחר כך אמר ושומר ידו מעשות כל רע והרי בכלל מעשות כל רע נכלל שמירת שבת מחללו. ועוד קשה באמרו*ענין נחמד על הפסוק כי קרובה ישועתי לבוא מה תשועה שייך להקב"ה והוא ע"ד הפרדס בשער גלות השכינה. כי קרובה ישועתי לבוא ישועתכם הל"ל. ובמדרש רבה (עי' תנחומא אחרי יב) אמר הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות אבושת בשבילי. אני עושה כל ימים שאתם בצרה אני עמכם כו'. וכן הוא אומר מלכך יבוא לך צדיק ונושע (זכריה ט, ט) מושיע אין כתיב כאן אלא ונושע אלא הקב"ה עושה בשבילו שנאמר כי קרובה ישועתי לבוא. אך עדיין צריכין אנו למודעי מה היה ישועה להקב"ה הגם שהענין זה יתבאר בפרדס וגם ש"ב הגאון מהר"ר שעפטיל ז"ל האריך בשער גלות השכינה מכל מקום אנו אין לנו אלא דברי הפשט. ולתרץ הקושיא של ישועתי יתבאר על דרך מדרש רבה פרשת שופטים (ה, ז) מכל האומות שבראתשי איני אוהב אלא ישראל כו' מכל מה שבראתי איני אוהב אלא דין שנאמר (תהלים לז, כח) כי י"י אוהב משפט אמר הקב"ה אני נותן מה שאהבתי נעם שאני אוהב הוי שופטים ושוטרים. אמר הקב"ה לישראל בני חייכם בזכות שאתם משמרין הדין אני מתגבה שנאמר (ישעיה ה, טז) ויגבה י"י צבאות במשפט כו' עד כי קרובה ישועתי לבוא עיין שם. והנה גם שם לא עמדתי מלהבין מנא ליה למדרש לדרוש בפסוק ויגבה צבאות במשפט מה שהקב"ה עושה משפט בעצמו. ויתבאר הענין ע"ד הזוהר*מתוק ונופת צופים על הפסוק ארדה נא ואראה והוא ע"ד הזוהר. פרשת וירא (קה, ב) בפסוק ארדה נא ואראה וכי לא הוי ידע הקב"ה דאיהו אמר ארדה מה צורך ירידה ואראה והא כולה אתגלייא קמיה אלא ארדה נא מדרגא דרחמי לדרגא דדינא והיינו האי ירידה ואראה ראיה לאשגחא עליהון במאן דינא ידון להם ע"ש. פירוש לדבריו כי ידוע כביכול ב"ה במקום גבוה מעל גבוה יושב ושם אין התעוררות שום דין רק רחמים גמורים כענין הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. אך על ידי פעולת התחתונים של עושה הרעה צריך לירד כביכול ממקום גבוה שלו למקום הנמוך אשר שם יש התעוררות דינים. ומשום הכי אמר ארדה ואראה וכו' כי צריך אני לירד כביכול למקום הדינים. וכבר ידעת מאמר רז"ל (תנחומא משפטים פ"ה) במקום שיש דין למטה אין דין למעלה אין דין למטה יש דין למעלה. ונמצא כשישראל עושין דין למטה א"צ דין למעלה והקב"ה יושב בכבודו בגבהי מרומים במקום עוז וחדוה. משא"כ כשאין דין למטה אז יש דין למעלה וצריך הקב"ה כביכול לירד ממקומו למטה למדת הדין ומזה הענין המדרש או'*ענין המדרש בזכות שאתם משמרים הדין אני מתגבה ופסוק בתהלים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית רוממו י"י אלהינו. בזכות שאתם משמרים הדין אני מתגבה שנאמר ויגבה י"י צבאות במשפט ומוכרח שמלת במשפט קאי על דין שלמטה דאם שלא כן אז יהיה דין למעלה ולא יהיה מקויים ויגבה י"י כי כביכול הוצרך לירד מכבוד מקומו אל מקום מדת הדין אמנם כשיש דין למטה אז ויגבה י"י צבאות בגבהי מרומים. ועל דרך זה יובן הפסוק בתהלים (צט, ג) משפט וצדקה ביעקב אתה עשית רוממו י"י אלהינו וגו' פי' מכח משפט שהוא ביעקב ואתה עשית המשפט למטה זה גורם רוממו י"י אלהינו שיתרומם הוא אלהינו על התרוממות והתגבהות ואין צריך לירד למטה לעשות דין. ועי"ז יובן הפסוק (ישעיה נו, א) כי קרובה ישועתי לבוא אינו אומר ישועתכם אלא כביכול ישועתי שיושב בסתר עליון במקום הגבוה שלו ואין צריך לירד וברוך כבוד י"י ממקומו יושב בחסד וברחמים במדתו. אך הקושיות אחרות במקומם עומדים ומה שהקשיתי לשאול למה נאמר אשרי גבי חילול שבת ולא במקום קוים משפט. ויראה לי שקאי אלעיל ואלרע והוא ע"ד גמרא דיבמות דף ו' (ע"ב) תנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם וגו' (שמות לה, ג) מה ת"ל ופריך מה ת"ל אי לר' יוסי ללאו יצא ואי לר' נתן לחלק יצא ואמר רבא תנא מושבות קשיא ליה מושבות מה ת"ל מכדי שבת חובת הגוף וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל מושבות דכתב רחמנא למה לי משום ר' ישמעאל אמ' תלמיד אחד לפי שנאמר (דברים כא, כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והוות שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת או אינו אלא אפילו בשבת ת"ל לא תבערו אם בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר (במדבר לה, כט) והיה אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם וכל מושבותיכם מה להלן בב"ד אף מושבושת האמורים כאן בב"ד וא"כ יש שני דרכים אם פי' של והומת במיתת ב"ד בין בחול בין בשבת או דוקא בחול ולא בשבת גם לפי שתירוץ גזירה שוה מושבותיכם במשפט כו' כבר הקשו התוספות שמה והא דדרשיינן בפ"ק דשבת (כ, א) בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המוקד. היינו משום דהוי ליה למכתב מושבות וכתיב מושבותיכם ומדלא כתיב לא תבערו לכם וכתיב וכו' משמע להכי אתא כו' ע"ש. והנה ירא הקרא פן יקשה קושיות התוספות משום הכי טרח וכתב שמרו משפט וגו' ואשרי אנוש יעשה זאת הוא קיום המשפט כמו שמצינו לשון אשרי גם גבי משפט אשרי שומרי משפט וגו' (תהלים קו, ג), ומפרש ואמר אימתי אשרי לו כל שומר שבת מחללו אף שיש מצד משפט חיוב מיתה מ"מ לא יחלל שבת במיתת ב"ד כדמסקנת הברייתא. ואגב אבאר לפי שכתבו התוספות שמדייקי' במלת מושבותיכם מתחלה מושבות ל"ל הול"ל לא תבערו לכם גם אותיות כס ממושבותיכם דייקי ולי קשה הדיוק אות יו"ד במלת מושבותיכם מה היה חסרון במקרא לא תבערו אש בכל מושבותכם כענין לכל ב"י היה אור בכל מושבותם ולא אמר במושבותיהם וחילוק גדול יש ביניהם מלת מושבתכם מורה על רבים שיש להם ישיבה אחת ומלת מושבותיכם מורה על ריבוי ישיבות ומה מורה פה ענין רבוי ישיבות הלא דבר הוא ויראה לי שיש רמז גדול ביו"ד של מושבותיכם ע"ד גמרא*רמז גדול על שאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם בי' ולא אמר בכל מושבותכם והוא ע"ד גמרא דיבמות. דף י"ג (ע"ב) וי"ד (ע"א) על מתניתין מגילה נקראת באחד עשר וכו' אמר ריש לקיש לרבי יוחנן אקרא כאן לא תתגודדו כו' והאריך בהרבה קושיות עד אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי ב"ה אבל ב' בתי דינין בשתי עיירות לא וכו' ופריך תא שמע במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין שר עוף בחלב במקומו של רבי אלשיעזר אין ובמקומו של רבי עקיבא לא דתניא כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש כו' ומשני האי מאי תיובתא מקומות מקומות יש ודקארי ליה מאי קארי ליה סלקא דעתך אמינא משום חומרי דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל ע"ש. אם כן המקשן הבין שחומרי דשבת שכל המקומות נחשבים למקום אחד והתרצן דחה סברא זו ולכן נ"ל אות היו"ד הנרמז במקום לא תבערו אש בכל מושבותיכם לרמוז על ריבוי ישיבות שלא תימא שכל המקומות נחשבים מצד חומר השבת למקום אחד וקמ"ל המקרא שיש ריבוי ישיבות אף שאסרתי לך הבערה בכל מושבותיכם מ"מ יש הבערה לצורך מכשירי מצוה מקומות מקומות יש ואפשר בכלל ג"ש מושבותיכם בשבת ילמד ממושבותיכם במשפט כי בפרשת שופטים כתיב (דברים טז, ח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכדפירש"י בכל עיר ועיר ולא יקראו עיר אחת והוא הדין מושבותיכם בשבת יורה על ריבוי מושבות ונמצא לפי זה מלת אשרי אנוש יעשה זאת קאי על המשפט ושמירת שבת או יתורץ ע"ד אחר*גמרא עכו"ם ששבת חייב מיתה גם הגמרא אשר תשים לפניהם ולא לפני כו'. לפי מאמר רז"ל (סנהדרין נח, ב), עכו"ם ששבת חייב מיתה כי אין מוזהרין לשמירת שבת אלא ישראל שנאמר (שמות לא, יג) כי אות היא ביני וביניכם ועוד מצינו במסכת גיטין (פח, ב) פלוגתא א' גבי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א) ולא לפני גוים ואיכא דאמרי לפניהם ולא לפני הדיוטות אם כן נראה שגבי משפט אינו מפורש בהדיא המיעוט של גוים אלא מדיוקא של לפניהם ולא לפני גוים כמו בשמירת שבת שכתוב בהדיא אות היא ביני וביניכם וכן בצדקה מצינו שממועטים הגוים אמרו רז"ל (ב"ב י, א) צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד לאומים חטאת (משלי יד, לד) כל צדקה שאומות העולם עושין לא עושין אלא כדי לחרף אותנו והארכנו בענין זה בעמוד ג"ח*כל השומר שבת אוהב י"י משפט וצדקה שלו. לכן אמר הנביא שמרו משפט ועשו צדקה ומפרש דבריו ואמר לא תימא שאני אוהב לכל העושים משפט אפילו אומות העולם ומסיים בנבואתו ואמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו ר"ל מי שהוא מצווה על שמירת שבת זה ישראל המפורש בהדיא בפסוק כי אות היא ביני וביניכם מהם אנכי מבקש שישמרו משפט ולא מאומות העולם וגם מהם אבקש שיעשו צדקה וגם לפירוש זה נמשך מלת אשרי אלעיל ואלרע והכי קאמר שמרו משפט וגו' אשרי אנוש יעשה זאת אשרי אנוש זאת זאת וגו' שומר שבת מחללו שישמור השבת ואז אוהב ה' משפטו וגם צדקה שלו. ומה שהקשיתי מה ענין ושומר ידו מעשות כל רע לענין שמירת שבת יובן לדעתי שקאי על רישא דקרא שאמר שמרו משפט ועשו צדקה נגד שמירת משפט אמר אשרי אנוש וגו' שומר שבת מחללו ר"ל הכי קאמר אף שצויתיך על מעשה משפט ובכל זאת תשמור השבת כי אין דנין בשבת ואמר שומר שבת מחללו. ונגד ועשו צדקה אמר ושומר ידו מעשות כל רע ויתורץ קושיא ודיוק בפסוק*ענין יפה על שאמר ושומר ידו מעשות כל רע והוא על דרך הגמרא כי את כל מעשה אלהים יביא במשפט אם טוב אם רע כו'. מאי כל רע הוה ליה למימר מעשות רע. הענין הוא ע"ד הגמרא בחגיגה (ה, ב) על הפסוק כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע (סוף קהלת), ופריך בגמרא מאי על כל נעלם כו' אמר רב זה ההורג כנה בפני חבירו מאי אם טוב אם רע רבי ינאי אומר זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא כו' בדיהיב ליה אכסיפתיה דבי ר' שילא אמר זהו הנותן צדקה לאשה בסתר כו' רב אמר זה המשגר בשר לאשתו סמוך לערב שבת ואינו מחותך איני והא רבא משדר שאני בת רב חסדא דקים ליה בגוב ופירש"י אם טוב אם רע דמשמע על הטובה מביאו במשפט. שאינו מחותך מנוקד מן החלב ומן הגידין האסורין בערבי שבתות שממהרין לתקן צרכי השבת אין נותנתין לב אם אין מנוקר הוא והרי לך לפניך למר כדאיתא ליה ומר כדאית ליה אף באם עשה טובה ויש בה צד רעה מביאו אלהים במשפט וזהו על כל נעלם אם טוב אם רע. והנה לפי דברי רבי ינאי ודבי ר' שילא שמפרשים דבריהם על הצדקה קאי ושומר ידו מעשות כל רע על רישע דקרא שאמר ועשו צדקה. ואמר ושומר ידו מעשות כל רע לא מבעיא מה שכולו רע אפילו טוב ומעורב בו קצת רע וזהו כל רע וישמור ידו בנתינת צדקה שלא יהיה בה שום רעה כלל רק הנתינה תהיה באיכותה ומהותה שכולה טוב ולדברי רבא שמפרש הפסוק כל המשגר בשר לאשתו בערב שבת בלא מנוקר קאי ושומר ידו מעשות כל רע על שומר שבת מחללו ר"ל שישמור ידו מעשות כל רע שום דבר שיש לחוש לצד רע לשלוח בשר שאינו מנוקר בערב שבת כי יכול להיות שיבוא לידי רעה מתוך טרדות ומהירת של כבוד שבת. וענין הקושיא של שמרו משפט ועשו צדקה מה ענין ושייכות אלו שניי' אהדדי או היה יכול בחד בבא שמרו משפט וצדקה למה אמר ועשו צדקה ועוד מה מורה וי"ו ועשו צדקה*ענין נחמד על הפסוק שמרו משפט ועשו צדקה ויתורץ על נכון השנוי נוסחאות בין גמרא סנהדרין ומדרש רבה פרשת שופטים. ליישב הדבר אבאר השנוי נוסחאות בין מדרש רבה פרשת שופטים (ה, ג), וגמרא דסנהדרין דף ו' רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אסור לבצוע כו' רב יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט ושלום והלא במקום משפט אין בו שלום ובמקום שיש בו שלום אין בו משפט הושי אומר זה בצוע דן את הדין אתאן לת"ק זיכה את הזכאי וחייב את החייב ראה שנתחייב עני ממון אין לו לשלם ושילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה שהחזיר לו ממקון וצדקה לזה ששילם מביתו קשיא ליה הא לכל עמו לעניים הל"ל אלא רבי אומר אע"פ שלא שילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא הגזילה מתחת ידו. ופירש"י אתאן לת"ק דאסור לבצוע ודריש ליה זה משפט וצדקה שהיה דן הדין וזיכה הזכאי וחייב החייב עכ"ל הגמרא ובמדרש רבה פרשת שופטים (ה, ג) מביא בסוף, (שמואל ב' ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו מה לכל עמו ר' יודא ורב נחמן חד אמר היה דן הדין מחייב החייב אם לא היה לחייב ליתן נותן לו משלו אמר ליה רב נחמן אם כן נמצאת מביא ישראל לידי רמיזת ומהו משפט וצדקה אלא היה מקיים משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא הגזילה מתחת ידו. וקשה בגמרא אמר שהוקשה לרבי על דרוש צדקה ששילם מביתו מאי לכל עמו לעניים הוה ליה למימר. ובמדרש מסיק שרב נחמן מקשה קושיא אחריתי אם כן נמצאת מביא ישראל לידי רמיית. ועוד קשה מהו שנית בדברי רב נחמן ומהו משפט וצדקה וזה לא נזכר בגמרא בתשובות של רבי ונראה ליישב כי רב נחמן הנזכר במדרש זה אזיל לשטתיה מה שכתב בתנחומא והילקוט מביאו בפרשת משפטים (רמז ש"נ), את העני עמך אמר הקב"ה הוי יודע שאני שעשיתי אותו עני ולך עשיר יכול אני להחזירך ולעשותך עני אמר רב נחמן מה כתיב (דברים טו, י) נתן תתן לו למען אין כתיב כאן אלא בגלל הדבר הזה גלגל החוזר בעולם ואעשה אותך עני ראה מה כתיב (שם ז) לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון מעני אין כתיב כאן אלא מאחיך ששניהם שוין הרי לך לפניך שרב נחמן דורש הגמרא שאין מן הראוי לקרוא לעני עני מכח שכולן שוין ומשום הכי לא הוקשה לרב נחמן במדרש רבה כמו שהוקשה רבי בגמרא לכל עמו לעניים הוה ליה למימר כי זה לאו קושיא אליבא דידידה שאומר שכל ישראל אחיהם הם ושוין הן ואין מן הראוי לקרות לעני מישראל עני ולכן אמר המקרא שפיר לכל עמו עשירים ועניים במשמע מטעם שכולם שוין. אך קשה לו קושיא זו אם כן מביא את ישראל לידי רמיזת ומה שהאריך לומר שנית ומהו משפט וצדקה כי רצה להוכיח תירוצו של לישנא דמקרא משפט וצדקה שצדקה הזה איירי שהוציא הגזילה מתחת ידו לאפוקי מפירוש זה לומר שעשה משפט שיש בו צדקה היינו הפשרה והכי קשה לשיה ומהו משפט וצדקה כלומר למה מחלקין לשנים משפט וצדקה הוה ליה למימר משפט צדק ויהיה המובן שעשה משפט שיש בו צדקה ומשום הכי מסיק ששני עניינים הם משפט לזה וצדקה לזה. מה שאין כן בגמרא לא הוצרך לומר שנית ומהו משפט וצדקה מכח שמסיק בגמרא שאתאן אליבא דת"ק דאסור לבצוע ומאחר דאזיל לשטתיה אין צריך לפרש יותר כי ע"כ צריכת לפרש משפט לזה וצדקה לזה שהושציא ממונו מתחת ידו במשפט ולא בדרך פשרה. ויתורץ בזה למה לא מקשה רב נחמן הקושיא דגמרא. אך קשה למה לא מקשה בגמרא קושיית רב נחמן אם כן מביא ישראל לידי רמיזת נ"ל הגמרא מרמז בלשונה דן הדין וחייב החייב וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו ופירש"י וראה שהיה עני מחויב ממון והיה משלם לבעל דינו מתוך ביתו ויש לדייק בלישנא דרש"י מה חידש בפירושו יותר מה שאמר בגמרא ראה שנתחייב עני ממון הגם על שילם מביתו פירוש שקאי על דוד אמנם ברישא לא חידש מאומה ויראה לי שזה חידש שראה אחר העיון שהיה עני באמת כי היה חוקר ודורש אחר זה באם הוא עני באמת ושמר נפשו שלא יבואו עליו בני אדם ברמיות וזהו שמרו משפט ועשו צדקה עשה הפסק במלת עשו ולא אמר שמרו משפט וצדקה להורות שמשפט לחוד וצדקה לחוד והוי"ו במלת ועשו מוסיף על ענין ראשון ובא להורות לעשות משפט שיש בו צדקה. ודומה לזה מצינו בגמרא פרק אותו ואת בנו (חולין עח, א), פריך בגמרא ואימא במוקדשין אין בחולין לו שור הפסיק הענין ואימא בחולין אין במוקדשין לו ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון והארכנו לעיל בעמוד העבודה בסוגיא זו. ועכשיו לא באתי רק להביא ראיה על מה שאמרתי במלת עשו משפט בא להורות לעשות משפט לחוד וצדקה לחוד והוי"ו מוסף על ענין ראשון להורות לעשות משפט שיש בו צדקה. ובענין הלשונות הנ"ל שפליגי אם תשים לפניהם קאי לא לפני גוים אזי לא לפני הדיוטת והואיל ואתא לידן אימא ביה מילתא כי קשה במה פליגי הלשונות. ליישב המ"ד שקאי על לא לפני גוים אפרש תחלה קצת פסוקים בפרשת*ענין נכון בפ' שחוטי חוץ ע"ד הגמרא. אחרי מות (ויקרא י״ז:א׳) כתיב וידבר י"י אל משה לאמר וגו' איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן וגומר והביאם לי"י אל פתח אוהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים וגו' ואליהם תאמר איש איש וגו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד וגו' וקשה שאמר דם יחשב לאיש ההוא דם שפך מה ענין שפיכות דם לשחוטי חוץ. ועוד קשה כפל לשון שאמר אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו פשיטא באם הוא מחוץ למחנה שלא הביאו לאוהל מועד ועוד קשה כפל המקרא וזבחו זבחי שלמים מה היה חסרון במקרא באם אמר למען אשר יביאו זבחיהם אל פתח אוהל מועד. ולא זו לבד אלא גם כפל במקרא ואמר וזבחו זבחי שלמים זבחו שלמים הוה ליה למימר מלת זבחי למה לי ועוד קשה וכי עד השתא לא ידענא הפירוש רש"י ביתרו וזבחים זה שלמים מה ענין שהזכיר פה שלמים. ועוד קשה ואליהם תאמר איש איש אשר יעלה עולה או זבח מה מורה מלת ואליהם בודאי עמהם דיבר ואם פירושו שזה הוא אמירה חדשה קשה ליה אפכא מסתברא כי בפסוק שלאחר זה כתיב איש איש מבית ישראל וגו' ונתתי פני בנפש האוכלת דם זהו ענין חדש ממש מה שאין נוגע לענין שחוטי חוץ ולא מזכיר אמירה חדשה וגבי העלאת עולה חוץ מפתח אוהל מועד הוא מענין שחוטי חוץ מזכיר אמירה חדשה הלא דבר הוא*ענין גדול מס' תנחומת אל למה אסר הקב"ה שחוטי חוץ במדבר. הקושיא ראשונה שדימה שחוטי חוץ לשופך דם יתורץ ע"ד שמצאתי בס' תנחומת אל וז"ל וטעם מצוה זאת בעבור כי בדם איזה חי יש בעצמותו אד דק אשר ממנו יתהווה רוח נושא לכח החיוני וזה הכח הנשוי בו הוא נפש החי והנה כאשר ישחט החי אותו הנפש הוא בעצמות הדם ומאותן הנפשות אשר בעצמות הדמים יתהוו מהם שדים ומזיקין אשר המדברות משכן ומושב להם ולזה אם היה שישחטו אותו במדבר השדים ומזיקין שנתהווה מזה הדם יזיקו וימיתו ישראל מ"ה צוה השם יתברך שישחטו פתח אהל מועד אשר השכינה שורה שהיא כאש האוכלת כל דבר ולא יוזקו עדת ישראל מהם ומ"ה לא נאסר בשר תאוה רק במדבר ששם משכן השדים ומזיקין ואל תתמה ממה שפי' שיתהוו המזיקין ושדים כי הנה הזוהר פרשת ויקרא (טז, ב) כתב כי נשמת הרשעים אילין אינון מזיקין דעלמא ואם כן אינו רחוק כי מן נפש הבהמה יתהווה מהם מזיקין ובר מן דין כי שמעתי בשם הזוהר שפי' על אדם כי יקריב כי הבהמה שאדם מקריב הוא אדם כמוהו שבא בגלגול נפש מהרשע וזהו ממש כי נשמתא דרשעים אילין אינון מזיקין דעלמא כי נפש הרשע הוא נפש בהמה אשר בא בה והנה הכתוב מסייע דם יחשב לאיש ההוא דם שפך כפשוטה עכ"ל. ולי נראה לפרש בדרך רמז שבמדבר נאסרו בשר תאוה רק שלמים דווקא וידוע ששלמים אימורים לגבוה חזה ושוק לכהנים וכו' ונמצא הכהנים משלחן גבוה זכו ששלהם הוא החזה ושוק וארז"ל (ילקוט משלי רמז תתקכ"ט) הגוזל שוה פרוטה מחבירו כאלו נוטל נשמתו שנאמר כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח (משלי א, יט), וזה נרמז בפסוקים אשר ישחט שור או כשב וגו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו לעשות שלמים ונמצא שגוזל הכהנים את חלקם ששייך להם משלמים אז דם שפך כאלו נוטל נשמתו של הכהן. אמנם הקושיות ראשונות במקומן עומדים ליישב הדקדוקים אציע לפניך ריש שמעתתא דחולין (ב, א) בענין אלא מעתה הכל מעריכין כו' והא כתיב (דברים כג, כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתיב (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ותניא טוב מזה ומזה שאין נודר כל עיקר דברי ר"מ רבי יודא אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם כו' ע"ש וז"ל התוס' שמה בד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' וא"ת כיון דקרא בנדר כתיב מנא ליה לר"מ דאין טוב משאין נודר כל עיקר ולר' יודא כו' וי"ל דקסבר כיון דקרא חייש לתקלה בנדר ה"ה וכו' דהא איכא למיחש לתקלה דהא אפילו מביא לעזרה ומקדישה יכול ליהנות ממנו ולמעול בה ולבוא לידי תקלה בכמה עניינים דכ"ע לא בקיאי כהלל דמעולם לא מעל אדם בעילתו כו' עד וא"ת לר"מ דאמר אין נודר ומשלם טוב אפילו מביא כשבתו לעזרה להאי לישנא בתרא דנדרים היאך אכלו ישראל שלמים במדבר ויש לומר כיון שנאסרו בע"א הוי כאלו צוה להם המקום לאכול ע"י שלמים וא"ת והא כתיב (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר וכתיב (יונה ב, י) אשר נדרתי אשלמה וי"ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בב"ר (ע, א) וידר יעקב נדר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה ועל דרך זה יתבארו הפסוקים במ"ש (ויקרא יז, ג) איש איש אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן ויש לדקדק להקריב ל"ל לא הביאו קרבן לי"י הל"ל אלא רמז שאסור לנדור נדר אפילו בנדבה דאסור דחיישינן לתקלה וכבר ידעת ת"כ (ויקרא א, ג) וכן פירש החזקוני פרשת ויקרא (שם) זכר תמים יקריבנו יקדישנו הרי לך שמפרש מלח יקריבנו יקדישנו ורמז ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לא קאי על הקרבה רק על ההקדש שלא הקדישו בפתח אוהל מועד כאשר עשה הלל (פסחים סו, ב), ורמז לן שיש הצלה פורתא בענין נדבה להקדיש אותו בפתח אוהל מועד שלא יבוא לידי מעילה ואמר דם יחשב וגו' כדפי' למען אשר יביאו את זבחיהם והביאום לי"י אל פתח אוהל מועד והנה בגוף המעשה כשמזכיר והביאום לי"י אל פתח אוהל מועד ולא הזכיר פה להקדיש בפתח אוהל מועד ש"מ לא הקפיד הקרא כי גם מזה לא ינקו מטעם דלא בקיאי כהלל א"כ הוקשה לקרא שקמל"ן נדר ונדבה אסורים הם מכח חשש התקלה ואם כן איך אכלו שלמים במדבר כמו שהקשו התוספות ורמז לן הכתוב תירוץ התוס' מכח שא"א בע"א במדבר צוה להם המקום להביא שלמים ומשום זה הכפיל הכתוב ולא סמיך אדלעיל למען אשר יביאו זבחיהם וגו' אמר וזבחו זבחי שלמים בלשון ציווי וזבחו שיעשו כן בציווי המקום ב"ה ולזה יש היתר וענין כפל של וזבחו זבחי שלמים ב"פ זביחה שהזכיר זה אחר זה הוא שביקש לתרץ קושיית התוס' איך נדר יעקב נדרים*ענין יפה על מדרש רבה פרשת וישלח בשעת עקתא נדרתא וכו'. אמנם כגון דא צריך לאודועי בפרשת וישלח אחר מעשה דינה כתיב (בראשית לה, א) ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך ופרש"י קום עלה לפי שאיחרת בדרך נענשת ובאת לך זאת מבתך ובמדרש רבה פרשת וישלח (פא, ב) מסיק א"ר אבא בר כהנא בשעת עקתא נדרתא בשעת רווחא שיטפא קום עלה בית אל ועשה שם מזבח ואם אין עתה עושה הרי אתה כעשו מה עשו נודר ואינו מקיים כו' וקשה מה היה הענין שא"ל רווחא שיטפא וע"ק באמת למה איחר יעקב עד כה שלא קיי' נדרו עד שאמר לו הקב"ה קום עלה בית אל וגו' וביותר קשה הלא מצינו בבואו לשכם כתיב ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' ויצב שם מזבח וזה היה בנדבה ומה שהיה חייב ע"י עקימת שפתיו לא קיים ויתבאר הענין ע"ד גמ' דנזיר פ"ג (לפנינו ליתא בנזיר אולם כן הוא במו"ק טו, ב) ר"ש אמר מי שהוא שלם מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים אין לי אלא שלמים שהוא מין שמשחה מנין התודה מנין העולה ומניןה בכור והמעשר ופסח מנין לרבות חטאת ואשם כו' מנין לרבות עופות ומנחות והיין וסולת ת"ל (ויקרא ג, א) שלמים קרבנו הא כל זמן כשהוא אינו שלם אין מביא קרבן ע"כ והשתא א"ש כי יעקב בהליכתו מבית לבן לבית אביו לא היה בדעתו להקריב קרבן משני טמעים א' דילמ' חטא במה שעבר על כי תחדל לנדור ולא היה לו לנדור נדר כדברי ר"מ הב' שהיה תמיד בצער ולא היה שלם ואין מן הראוי להקריב קרבן בעת צערו והנה אחר מלחמות עשו כתיב (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם ופירש"י שלם בתורתו ובגופו ובממונו ולכן ויצב שם מזבח בנדבות לבו מכח שהיה שלם ולאפוקי לשלם נדרו שלא רצה כי חשב בדעתו שחטא מכח שנדר הנדר ומיד בא עליו מעשה דינה בתו ובאותו מעשה אמר לשמעון ולוי עכרתם אותי להבאישני ואני מתי מספר והכוני ונשמדתי אני וביתי אם כן חזר ונתוסף לו טעם השני שלא רצה לקיים נדרו מאחר שאינו שלם ואין מהראוי להקריב שום קרבן ולכן מיד כתיב ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם וקשה מה מורה מלת ושב שם אלא הקב"ה רמז לו שלא יירא ואל ישב בצער וזהו נרמז במלת ושב שמה ע"ד פירש"י (בראשית לז, ב) וישב יעקב ביקש ליישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף כי השטן מקטרג ואמר לא דיין לצדיקים כו' והבטיחו הקב"ה שלא יהיה לו צער והותר לו להקריב קרבנות. אך משום שלא קיים נדרו רמז לו הקב"ה עשה מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך והיית בצרה בעת ההיא ומצוה לנדור בעת צרה על כן עליך לקיים הנדר וזה דייק המדרש בעקתא נדרתא ובשעת רווחא שיטפא כי הנדר היה בהיתר ועל כן בשעת רווחא שיטפא ומיד ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הרי לפניך לפי מכח שנדר בעת צרה היה מותר לו לנדור נדר ובשעת רווחא הוצרך לקים נדרו וזה נרמז בפסוקים אלו (ויקרא יז, ב) וזבחו זבחי שלמים כי ידוע מלת שלמים מורה על מי שהוא שלם ואין לו צער ואמר וזבחו זבחי שלמים כי במלת שלמים רמז שאין להקריב קרבן אם לא כשהוא שלם ובכפל לשון שאמר וזבחו זבחי שלמים כוונתו כשהוא שלם בשעת הזבח אבל בשעת הנדר לא יהיה בשעה שהוא שלם רק כשהוא בעת צרה שרי ליה לנדור נדרים ונדבות ויתורץ עי"ז קושיית התוספות מאחר שקרא מרמז לנו פה שאסור לנדור נדר ונדבה רק במדבר היה מותר בדרך ציווי המקום וא"כ איך נדר יעקב נדר מדעתו כי מכח הכפל וזבחו זבחי שלמים שמשמע בשעת הזבחיה צריך להיות שלם מדויק מזה הא בשעת הנדר אל יהיה שלם ויבין המשכיל למה שיפה עשה יעקב שנדר נדרו כי היה בעת צרה ומה שאמר בענין העלאת עולה וזבח אשר יעלה עולה וזבח ואל פתח אוהל מועד וגו' וכתיב ואליהם תאמר למה מזכיר אמירה חדשה הלא כל הענין איירי משחוטי חוץ*ענין יקר ונחמד על כפל לשון איש איש כי יעלה עולה או זבח והוא על דרך הגמרא בזבחים וגמרא דשבת. זה נ"ל לתרץ אך אפרש תחלה גמרא בזבחים בפרק השוחט והמעלה (קח, ב) איש איש לרבות שנים שאחזו אבר והעלו חייבים שיכול והלא דין הוא ומה השוחט להדיוט שחייב שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים המעלה להדיוט שפטור אינו דין שנים שאחזו באבר והעלו שפטורין ת"ל איש איש דברי ר"פ ור' יוסי אומר ההוא אחד ולא שנים א"כ מה ת"ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם והנה קשה לי לר"ש דאמר שנים שאחזו אבר א' והעלו חייבישם א"כ אין חילוק בין א' המעלה או שנים המעלין למה הזכיר במקרא אשר יעלה עולה או זבח בלשון יחיד דמשמע יחיד המעלה הל"ל יעלו עולה או זבח דמשמע אפילו שנים המעלין אבר אחד חייבים. ונ"ל לתרץ כי משנה ערוכה בידיניו בפרק רבי אליעזר האורג (שבת קו, ב), צבי שנכנס לבית ונעל א' בפניו חייב נעלו שנים פטורין לא יכול אחד לנעול ונעלו שניהם חייבים ור"ש פוטר ופירש"י נעלו שנים דהוי שנים שעשאיה. לא יכול אחד לנעול ונעלו ב' הרי לכל אחד מלאכה והנה מצינו שר"ש פוטר אף בשבת. אמנם גבי העלאת אבר דורש רבוי איש איש אפילו שנים שאחזו באבר חייבים ורמז לן המקרא בכפל איש להורות שאפילו שנים שאחזו אבר חייבים ולא תימא שחייבים מחמת שאחד לא היה יכול להעלותו לבד אך באם א' יכול לאחוז אותו ולהעלותו לבד ובא אחר וסייע לו יהיו פטורים כמו גבי שבת. לכן אמר איש איש לרבות שנים שאחזו ואמר אשר יעלה הגם שראוי לעלות ע"י אחד לכן אמר אשר יעלה לא אמר אשר יעלו והשתא א"ש במה שאמר ואליהם תאמר איש איש וגו' וארז"ל (חולין יג, ב) איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ונמצא שרבוי של איש איש קאי על א"ה משא"כ האי איש איש השני קאי הכל על ישראל היינו ב' שאחזו באבר אחד כו' וזהו מרומז במלת ואליהם תאמר איש איש ר"ל הכפל לשון של איש איש תדרוש הכל על אליהם ר"ל על ישראל לא כמו שדורשין לעיל שרבוי איש קאי על א"ה. ולרבי יוסי דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מרומז ג"כ במלת ואליהם תאמר איש איש ר"ל האמירה של איש איש יהיה להם כמו שהם מדברים בלשון כפל כלשון בני אדם*טעם נכון על מ"ד אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים ומ"ד לפניהם ולא לפני הדיוטים. ונחזור לעניינינו אשר התחלנו בו מר סבר אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים כוונתו הוא ע"ד מה שפירש"י (שמות כא, א) למה נסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח שתשים סנהדרין אצל מזבח ומכח שירא הפסוק פן יטעה הטועה מאחר שסנהדרין סמוכין למזבח א"כ נלמוד ממזבח מה מזבח כשר להקרבה אף לגוים כענין שאמרונ איש איש לרבות הגוים שנודרים וכו' וא"כ אימא שמשפטים ישפטו גם הגוים מ"ה דורש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים ומ"ה דורש לפניהם ולא לפני הדיוטות מאחר שמצינו שהכהנים נהנין מ"כ שלהם ומשלחן גבוה קזכו וזה פשוט שאין רשאי ליתן מ"כ אם לא לכהן חבר כמבואר בסוף מתניתא דבכורים (ג, יב) רבי יודא אומר אין נותנין אותו אלא לכהן חבר בטובה וכן אמרינן בסנהדרין (צ, ב) מנין שאין נותנין מ"כ לכהן ע"ה שנאמר (במדבר יח, כח) ונתתם ממנו תרומת י"י לאהרן הכהן וכי אהרן הכהן קיים לעולם אלא מה אהרן חבר אף כהן חבר ולכן ס"ל מאחר שסמוכין הסנהדרין למזבח מקום שהכהנים נזונים שם ומזה תלמוד מה שאי אתה רשאי ליתן מ"כ לכהן עם הארץ כך אי אתה רשאי להושיב דיין ע"ה לכן אמר אשר תשים לפניהם לפני דיינים מומחין וסמוכין ולא לפני הדיוטים:
שאל רבBookmarkShareCopy

מסילת ישרים

וְהוּא עִנְיָן עִקָּרִי מְאֹד מְאֹד, וְתֵדַע בֶּאֱמֶת שֶׁזֶּהוּ הַמְּלָאכָה הַקָּשָׁה שֶׁבַּחֲסִידוּת כִּי דַּקּוּתוֹ רַב וְיֵשׁ לַיֵּצֶר בַּדָּבָר הַזֶּה כְּנִיסָה גְּדוֹלָה, עַל כֵּן נִמְצֵאת סַכָּנָתוֹ עֲצוּמָה כִּי הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים יוּכַל הַיֵּצֶר לְרַחֵק כְּאִלּוּ הֵם רָעִים, וְהַרְבֵּה חֲטָאִים לְקָרֵב כְּאִלּוּ הֵם מִצְוֹת גְּדוֹלוֹת.
שאל רבBookmarkShareCopy