מוסר על תהילים נא:יט

זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃

כד הקמח

ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה, וכן מוזכר בתורה (שם ז) ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדולה. יאמר כי רסן היתה מדינה ממוצעת בין נינוה העיר הגדולה ובין כלח הקטנה מכולן. וקרא עליה כל הקריאה כל קריאה בעל היא לפורענות כמו (איכה א׳:ט״ו) קרא עלי מועד לשבור בחורי. כי עלתה רעתם לפני חטאם כחטא דור המבול שכתוב בהן כי רבה רעת האדם. ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', לא היתה כונת יונה שיוכל אדם לברוח מפני השי"ת שכבר אמר דוד (תהילים קל״ט:ז׳-ח׳) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה וגו'. אשא כנפי שחר וגו'. גם שם ידך תנחני וגו'. אבל כונתו היתה לברוח תרשישה הוא המקום אשר לא נגלה שם כבוד ה'. וענין מלפני ה' מן המקום אשר שם נגלה כבוד ה' שהרי ירושלים נקראת (ישעיהו כ״ב:א׳) גיא חזיון המשילה לבקעה המקבלת מי גשמים לפי שהיא מקבלת שפע הנבואה. וכמו שאמרו גיא שכל החוזים ממנה ולפיכך היה בורח מן המקום ששם רוח הנבואה תדיר אל חוצה לארץ כדי שלא יתנבא שם ושיעשה הקדוש ב"ה שליחותו על ידי נביא אחר ומה שהיה מסרב ללכת בשליחותו של מקום מחשבתו היתה טובה וכונתו לשמים והיה לו זה מתוך ענוה ותמימות לב כי נשא ק"ו בעצמו ממשה רבינו כשאמר לו הקב"ה (שמות ג׳:י׳) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה היה מסרב בשליחותו ולא היה רוצה ואמר לו (שם ד) שלח נא ביד תשלח ואמר לו מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' ואמר אם משה שהיה שליח להוציא את ישראל הצדיקים היה מסרב בשליחותו אני הנעשה שליח להזהיר הרשעים לא כ"ש שראוי לי לעכב בשליחות ולצאת מלפני ה' ממקום שפע הנבואה כדי שלא תבואני נבואה זו ושלא אצטרך ללכת בשליחות זה. וא"ת א"כ שכוונתו היתה טובה מפני מה נענש שהושלך לים וי"ל שלא נענש על מחשבתו זו אבל נענש על דבר שלא הזהיר לאנשי נינוה הרשעים כיון שהקב"ה צוהו בכך שהרי הצדיקים והנביאים חייבין הן מדרך התורה להזהיר את הרשעים כשם שנא' ליחזקאל (יחזקאל ג׳:י״ח) באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש. ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. וכיון שנמנע ולא הזהירם נתחייב עונש, ואם תאמר כי נבואת יחזקאל היתה להיותו שליח להזהיר את ישראל, וכן אמר בראש הפרשה (שם) בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל אבל יונה שנעשה שליח להזהיר אומ"ה אין מנהג האומות מנהג ישראל ויונה לא נתחייב להזהירם, יש לומר כי כיון שאמר השם יתב' קום לך אל נינוה וקרא עליה נתמנה צופה עליהם והיה חייב להזהירם וכיון שלא הזהירם היה ראוי לבקש דמם מידו לא לכבודם כי אם לכבוד השם ית' שנתעכב לקיים דברו ואין עיכוב שליחותו דומה לשליחות משה רבינו שהשיב לפניו יתב' (שמות ד׳:י״ג) שלח נא ביד תשלח כי לא היה השם ית' שולח למשה להזהיר לפרעה הרשע כי אם להוציא את עמו ישראל ועל כן נענש יונה דכתיב וה' הטיל רוח גדולה אל הים וגו' וכן דרך השי"ת בצדיקים מביא סער עליהם כדרך העולם וכפי המנהג ומציל אותם בדרך הנס שלא כדרך העולם ומנהגו. וייראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו כדרך כל ההולכים בים כשהים סוער עליהם, ומלחים אלו לא היו מאמינים באלהיהם כל כך כי אחר שזעקו לאלהיהם מיד הטילו את הכלים ולא המתינו כי לא היו בוטחים באלהי טעותם שיהיו יכולים להצילם ולהועיל להם ועל כן לא רצו לזעוק להם עוד, ויונה לא עשה כן אבל הצדיק עליו את הדין והיה בוטח בהקב"ה שיצילהו כשם שהוא מציל את הצדיקים כמו שכתוב (תהילים ל״ד:כ׳) רבות רעות צדיק וגו'. ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם זה מוכיח שלא היתה כונתו רעה כי היה שוכב ונרדם כמי שלבו בטוח ולא היה לו פחד כלל. ויקרב אליו רב החובל חכם גדול היה ויאמר לו מה לך נרדם העת שתישן ואנחנו גם אתה בסער הגדול הזה מה לך נרדם כמי שלבו בטוח ואין לו פחד כלל, ואם אתה בוטח בצדקתך מחוייב אתה לבקש רחמים ולהתפלל קום קרא אל אלהיך הודיע רב החובל הזה כי מי שהוא מצער בעוה"ז או באתהו עת צרה שיכול להנצל בתפלתו מצערו כענין שכתוב (שם) צעקו וה' שמע וגו'. גם כל הצועק ומתפלל מתוך צרת החמס שיעשה לו חבירו השם יתברך שומע צעקתו. הוא שכתוב (שמות כ״ב:כ״ו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, ומכאן אמרו שרב החובל היה חכם בדבריו אלו. ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות מי שאינו מתפלל אולי הוא הגורם לנו את כל הרעה הזאת. ויפול הגורל על יונה כל אחד מהם יצא גורלו שהיה מתפלל זולתי יונה ויאמרו אליו מי הוא הגורם לנו הרעה הזאת כלומר מה הדבר הנמצא בך מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה. שאלו ממנו ד' דברים כדי שיבינו מתשובתו להם הענין שבו היה יכול לגרום להם כל הרעה הזאת. שאלוהו על המלאכה תחלה אמרו שמא מכשף הוא או חרטום והביא עלינו כל הצער הזה בכשפיו ואחר כך שאלוהו על דרכו ומאין תבא אמרו שמא שליח מכשפים וקוסמים הוא. ואחר כך שאלוהו על ארצו שמא מארץ רעה או ממדינה שהיא שנואה לה'. ואחרי כן שאלוהו על עמו שמא אתה מעם שדרכו להרע. והנה יונה השיב עברי אנכי לא הלך בתשובתו על דרך שאלתם ושאלתם אחרונה ששאלוהו על עמו הקדים ראשונה כלומר אין לכם להתפחד ממני עברי אנכי אני הוא מן העם שכל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות להם ואת ה' אלהי השמים אני ירא וגו' כלומר ולא עוד אלא שאני ירא שמים ואין דרך ירא שמים להתעסק בדבר רע. וייראו האנשים יראה גדולה כיון שנתברר להם שלא היה חשוד בדבר רע היו מפחדים פחד גדול על נפשותם. ויאמרו אליו מה זאת עשית כי ידעו כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם, ופירוש כי הגיד להם מתוך הדברים שהגיד להם ידעו כי הוא בורח ומה שהגיד להם שמתוכו ידעו זהו שאמר את ה' אלהי השמים אני ירא והם הבינו מזה כי הוא בורח. ומצינו לשון כי שמשמעו מאשר והוא (משלי ט״ז:כ״ו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו שפירושך מאשר אכף עליו פיהו. וכיון שהבינו זה מתוך דבריו חשבו עצמן חטאים וחטאם שקבלוהו באניה ולקחו השכר ממנו הוא הגורם כל הרעה הזאת. ויאמרו מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם אמר להם אם הים הולך וסוער עליכם אינו בגללכם כי אם בגללי זהו שאמר כי בשלי הסער הגדול הזה. וכיון שאמר להם כן ומסר עצמו למיתה שיטילוהו לים היו מרחמין עליו. ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה וגו'. וכשהבינו שלא היו יכולין לשוב אל היבשה בקשו רחמים מאת השי"ת ואמרו אנא ה' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה וגו'. התפללו על שני דברים להצילם מסער הים זהו שאמרו אל נא נאבדה ולהצילם מעון זהו ואל תתן עלינו דם נקי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית. וישאו את יונה ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו. אינו חוזר לים כי אם לשם ית' כענין שכתוב (מיכה ו) זעף ה' אשא. כי זעף הים מפני זעף השם היה וכשכלה הזעף עמד הצער. וייראו האנשים יראה גדולה את ה' אין יראה זו כאותה שלמעלה שכתוב סתם וייראו האנשים יראה גדולה, כי אותה שלמעלה היתה פחד מסער הים וממאורעות העולם הזה בלבד ויראה שבכאן היא יראת ה' ית' ופחד מעונש העולם הבא. ויזבחו זבח לה' אין הכונה שהקריבו קרבנות כי לא היה מזדמן להם להקריב כי בים היו, אבל הכוונה בזבח הזה שבירת היצר והכנעת הלב שהוא עיקר התשובה והוא שכתוב (תהילים נ״א:י״ט) זבחי אלהים רוח נשברה. וידרו נדרים שהסכימו כלם בשובם לארצם שיתעסקו ביראת שמים, ומה שלא התפלל יונה עד עתה בראותו הסער הגדול בים שהיה הולך וסוער לפי שלא רצה להתפלל עד שיהיה מקבל יסורין ברצון המקום על שגגתו אשר שגג בעוה"ז ויודע היה ובטוח שלא יענישהו השי"ת עונש מיתה אבל יעשה עמו נסים ונפלאות ועל כן עיכב תפלתו עד היותו במעי הדגה. וימן ה' דג גדול, אין הכונה להיותו דג גדול בגופו כי יש בים דגים רבים גדולים ממנו. אבל הוא גדול בשנים שהיה ממונה לזה מששת ימי בראשית וגדול במעלה שהיה מזומן להציל נפש צדיק כיונה ולא אמר ויבלע את יונה אלא לבלוע זה יורה כי משעה שנברא מינהו לבלוע. ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות. וכתיב אחריו ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה. ועדיין לא התפלל יונה כי אם אחר שלשה ימים שהיה במעי הדגה לפי שכל שלשה ימים שהיה שם היה נזוף מלפני ה' ית' והיה בוש להתפלל והיה רוצה לקבל יסורין כפי רצון הבורא ית' אבל אחר שעברו שלשה ימים אלו שעמד במעי הדגה התפלל לפי ששלשה ימים כנגד שלשה ימי החשך של מצרים. וכיון ששלמו לו ג' ימים כימי חשך מצרים עמד והתפלל ממעי הדגה כי בטוח היה בישועת ה' יתב' כשם שבאה ישועה לישראל במצרים, ועוד שאיפשר לומר כי יונה היה לו במעי הדג אור גדול כדמות אור היום כל אותם שלשה ימים כשם שהיה אור לישראל כל שלשה ימי החשך של המצרים הוא שאמר (שמות י׳:כ״ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ואמר ממעי הדגה כי כשנכנס יונה במעיו היה חי וכשבא אל מעיו מת מיד כי לא היה ממונה מששת ימי בראשית כי אם להבליעו בתוך מעיו וכיון שהשלים מנויו שנתמנה עליו ושבשבילו נברא מת מיד, ועל כן קראו דגה כי לשון דג משמע חי ולשון דגה משמעו מת ככתוב (שמות ז׳:כ״א) והדגה אשר ביאר מתה. וכן בענין האתון שאמר בה הכתוב (במדבר כ״ב:ל״ג) ואותה החייתי כיון שדברה לבלעם ועשתה מנויה שנתמנית עליו מששת ימי בראשית מתה, וידוע כי הדבור היה לכבוד ישראל ולהודיע לבלעם כי הכח שהיה לו בפיו אינו בפיו שהרי יכול השי"ת ליטול הדבור ממנו שטבעו לדבר ונותנו לבהמה שאין טבעה לדבר וכונת הנס הזה לקצץ רגלי כוונת בלעם הרשע ושלא יקלל ישראל. וזאת תפלת יונה ויאמר קראתי מצרה לי אל ה' ויענני מבטן שאול שועתי שמעת קולי ואמר מבטן שאול לפי שהיה עומד בבטן הדג המת כאלו עומד בבטן שאול. ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני. הנה זה היה נס גדול כי טבע הדג המת לצוף ולשוט על פני המים והדג הזה שהיה יונה במעיו היה שוקע במצולת הים, זהו שאמר ותשליכני מצולה בלב ימים שהגיע אל סוף המקום העמוק בלב הים, ומפני שהיה יונה בלב הים העמוק אמר ונהר יסובבני כי כל מימי הנחלים היו מקיפין אותו. שנאמר (קהלת א׳:ז׳) כי כל הנחלים הולכים אל הים. כל משבריך וגליך עלי עברו כל משברי הים עוברים עליו לארבע רוחות העולם. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך. אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי מה ענין ים סוף אצל התהום משאר הימים אבל שני הכתובים נקשרים זה עם זה חציו של ראשון מחובר עם חציו של שני. ופירושו ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך כשאפפוני מים עד נפש תהום יסובבני וכן חציו הא' שהוא אך אוסיף להביט אל היכל קדשך הוא מחובר עם סוף חבוש לראשי ופי' בטוח אני שאוסיף להביט אל היכל קדשך כשאני רואה מימי ים סוף חבושים לראשי כי ים סוף מערב לארץ ישראל והיו פניו כלפי ארץ ישראל נוכח העיר ומשם היה בטוח בישועת השם יתברך כשם שהיתה ישועת ישראל בקריעת ים סוף. וכשהיה רואה מימי ים סוף באים על ראשו זכר את האות הגדול והנורא שעשה השם יתברך לאבותינו על הים כי העלה אותם משם והיה בטוח כי השם יתברך יעלה אותו ממצולות הים ויוסיף להביט אל היכל קדשו. לקצבי הרים ירדתי הארץ בריחיה בעדי לעולם פי' קצבי לשון מדה ושיעור דבר הקצוב כלומר כגובה ההרים הגבוהים על הארץ כן היתה ירידתי בתוך הים שניהם היו על מדה אחת ועל קצב אחד. הארץ בריחיה בעדי פי' בריחי הארץ נחשבים כגון קו עובר על אמצעית הארץ על הנקודה האמצעית הנקרא בלשון ערבי נקט"ה הקו העובר על הנקודה היוצא אל הקף הארץ אל שני צדיה ויהיה מבריח מן הקצה אל הקצה והקו הזה הנקרא בריח הוא ארוך מכל קו ישר שיהיה עובר על הארץ וחולק אותה, והנקודה הנקרא מרכז היא עמוקה מכל הנקודות הנתונות בארץ וכל הקוים הנקראים בריח עוברים עליה והיה יונה בדבריו אלה מועיל שהגיע לסוף התהום גם לעמקי הארץ, והוא שאמר הארץ בריחיה בעדי לעולם היה באמצעית הארץ וכל הבריחים עוברים עליו ואמר בעדי לעולם כלומר מכל צד מצדי העולם שאתה מוצא את הבריח עליו היה עובר, וזהו ענין כל העומד באמצעית העגולה או באמצעית הכדור. ואמר ותעל משחת חיי ה' אלהי מתוך הצער והמצוק הגדול הזה העמוק אתה מעלה אותי. בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי. מן הכתוב הזה למדנו כי כל העומד בצרה ובצער גדול והוא זוכר את הש"י ומבקש רחמים לפניו בכל לבו ובכל נפשו בכונה שלימה ובתשובה שלימה השי"ת מרחם עליו ותפלתו תכנס אל היכל קדשו, וכן אמר משה (דברים ד׳:ל׳) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו'. וזהו שאמר יונה כשהיתה נפשי מתעטפת ושופכת תחנה זכרתי את אלהי בתמימות לב ובכונה שלימה ומיד ידעתי שתפלתי נשמעת. משמרים הבלי שוא אמר כן על המלחים שהיו משמרים הבלי שוא ורחמת עליהם כשקבלו לעזוב חרפתם זהו חסדם יעזובו תרגום חרפה חיסודא. והעלית עליהם כאלו זבחו זבחים ונדרו נדרים ואינם נאמנים שיקיימו את נדריהם ואעפ"כ רחמת עליהם על אחת כמה וכמה אני המודה בתורתך המשים תפלתי זבח לפניך שאמר ואני בקול תודה אזבחה לך וגו'. אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'. שאהיה ראוי למצוא ישועתך הגדולה, ומיד קבל השם יתעלה תפלתו ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה. בכאן קראו דג כי החיהו השי"ת לכבוד יונה וע"כ קראו דג כבתחלה, ואמר ויקא ולא אמר להקיא כמו שאמר לבלוע את יונה לפי שכל בעלי חיים מזומנים הן לשרת את הצדיקים מבני אדם ולהועיל להם ואין להם רשות להזיק וכשהקיאו ליבשה מיד נתנבא. ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר קום לך וגו' הזכיר שנית ללמד שהיא שנית בענינה שאינה דומה לנבואה ראשונה כי בראשונה היו ראוים ליענש מיד וכשנתאחר הדבר עד הנבואה השנית נפתחו להם שערי תשובה ונתאחרה הגזירה וע"כ אמר בראשונה וקרא עליה כי קריאה בעל היא לפורענות כלשון (איכה א׳:ט״ו) קרא עלי מועד, זהו שאמר כי עלתה רעתם לפני. כלומר נגזר עליהם גזירת מי שעלתה רעתם לפני השי"ת ודינן להשחת מן העולם כמו שנאמר בסדום (בראשית י״ט:י״ג) כי גדלה צעקתם את פני ה'. אבל בכאן אמר וקרא אליה כי כל קריאה באל לטובה (יחזקאל ל״ו:כ״ט) וקראתי אל הדגן והרביתיו ועל כן אמר שנית לפי שהיא שנית בענינה. ויקם יונה וילך אל נינוה ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים, ייחס מעלתה וגדלה שכן דרך הכתוב ליחס הדברים הנכבדים והדקים לאלהים כענין שכתוב (בראשית א׳:ב׳) ורוח אלהים, (איוב א׳:ט״ז) אש אלהים יחס היסודות הדקים לשי"ת מה שלא תמצא כן ביסוד המים והעפר שהם כבדים והכונה בנינוה שאין ראוי ליחס גדולה לכח בני אדם כי אם לגבורת אלהים, והיתה מהלך שלשה ימים ויחל יונה לבא העיר היה במהלכו כל היום ההוא מייחל וממתין דבר השי"ת שאמר לו וקרא אליה את הקריאה אשר אני דובר אליך ולא נודע לו הדבר עד שגמר מן העיר מהלך יום אחד ובתחלת היום השני נתברר לו הדבר כענין שכתוב ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ונתאחרה הקריאה יום אחד עד שיהא מגיע במהלכו באמצע העיר כדי שיתברר לאנשי נינוה אמתת דבריו בבואו בתוכה לקרוא הקריאה הזאת, ועוד יש לומר כי היתה הקריאה אחרי יום אחד כדי שיהיה העובר עליו יכול לעלות אל ראש המדינה מגיד את הקריאה אשר שמע מפיו והרצים לפניו עד מהלך היום השלישי שהוא סוף העיר מגידים את הקריאה כמו כן ונמצא במהלך יונה היום השני לבדו נשמעה הקריאה מהלך שלשה ימים והיו הרצים לפניו נבהלים ונדחפים להשמיע את דבריו. ויאמינו אנשי נינוה באלהים. אמונתם זו לא היתה אמונה שלימה בלב אבל האמינו שהקריאה ההיא לאלהים והוא יכול לעשותה כלו' האמינו שהבורא יכול ליפרע מהן ולהענישם כאשר כל מלך וכל שליט יכול ליפרע מאנשיו אשר תחת ידו וזה מפני פחדם לא מפני יושר אמונתם. ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם כלומר לבכות ולספוד על נפשותם מפני פחדם שהיו מפחדים על עצמם מן המיתה לא מפני פחד ה' ויראתו מעונש העוה"ב ולא מתוך אמונת הלב. ויגע הדבר אל מלך נינוה כי יתכן שהיה מושב המלך מחוץ לעיר ומה שהגיע אליו הוא מעשה אנשי העיר שקראו צום ולבשו שקים והוא עשה כמעשיהם כענין שכתוב ויקם המלך מכסאו וגו' ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך לא מפני יראת השי"ת האדם והבהמה הבקר והצאן ופירוש האדם הם עוללים ויונקים והטף אשר אין להם דעת כמו שאומר בסוף הנבואה הרבה משתום עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו וגו' כי הגדולים קראו צום ולבשו שקים ונשארו הקטנים שגזר עליהם המלך שלא לאכול ולא לשתות אמר אל יטעמו והוא נפרד בטעם שעליו בפני עצמו ופירוש אל יטעמו שום טעם כי כן כתיב (איוב וב) וחיך אוכל יטעם לו. מאומה אל ירעו על הבהמות ומים אל ישתו על כלם. ויתכסו שקים האדם והבהמה שהיו כל בעלי חיים נוהגין מנהג א' במאכל ובמשתה. ויקראו אל האלהים בחזקה כדי שיהיו הטף והבהמה שצוה להרעיבם ולהלבישם שק קוראים אל שופט העולם ומלכו בחוזק טעם המלך ומצותו לא מדרך אמונתם כי הבהמה והקטנים אין להם דעת להיותם קוראים אל האלהים מתוך יראה או מתוך אמונה או מתוך דעת אבל צועקין ובוכין ומייללין בכל כחם מן הצער אשר הם עומדים בו, ולא תמצא בכל נבואה זו תפלה לאנשי נינוה אבל הסכמתם ועצתם כולה היתה לצער הטף והבהמה ולהרעיבם ולהצמיאם לפי שאינם יודעים מאומה ואין להם דעת אולי ירחם אותם האלהים בגללם. ומה שלא היו הם מתפללים לפי שלא היה דרכם להתפלל ואעפ"כ ריחם ה' יתברך עליהם כששבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם היו מחזירים כל גזלה וכל חמס שהיה נמצא בידם לבעליהם, ואמרו רז"ל כי היתה תשובתם גדולה וחזקה בענין חזרת הגזלות (תענית דף יו) גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע הבירה ומחזיר מריש לבעליו ואע"פ שיספיק לו מן הדמים ולא יצטרך לקעקע הבירה, ועתה הודיע הכתוב כונתם מי יודע ישוב ונחם פירוש מי יודע אם ישוב אם לא מפני שלא היו בוטחים בגזרה הנגזרת עליהם שתהיה בטלה מהם בתשובתם ואף על פי כן לא הסתיר בעל הרחמים פניו מהם ולא שאלו להם סליחה וכפרה כדי לקנות להם חיי העולם הבא אבל אמרו ולא נאבד שאלתן היתה על אבדן העולם הזה לבדו. וירע אל יונה כשלא נתקיימה נבואתו ויתפלל אל ה', ואין התפלה הזאת מטעם בקשת הרחמים כי אם מלשון פלילים ששאל תפלה מלפני המקום ויאמר הלא זה דברי כי הייתי יודע כי אתה אל חנון ורחום, ומפני שידעתי זה על כן קדמתי לברוח תרשישה ובטחתי במדותיך אלה הטובות ואריכות אפך וגודל רחמיך שאתה תעביר על חטאתי ולא תענישני ועתה ה' קח נא את נפשי ממני וגו'. לפי שאתה מתנחם על הרעה אשר דברת על אנשי נינוה הרשעים שלא היתה תשובתם לכבודך וחייבתני וגזרת עלי לבא להם בשליחותך ונמצא אני כזבן בעיניהם בדברי, ומפני זה אני רואה כי טוב מותי מחיי והקב"ה חיזק הטעם הזה בידו ואמר לו ההיטב חרה לך ואין זה לשון תמיהה כי אם לשון ודאי אמר לו השי"ת ראוי הוא הדבר הזה שיחרה לך ואלו היה תמיהה היה יונה משיב לו כמו שנא' בסמוך שהשיב לו היטב חרה לי עד מות ומתוך התשובה אנו מכירין שלשון תמיהה דיבר אבל בכאן שלא השיב יונה למדנו שהוא לשון הודעה, והנה יונה נתפייס בזה כשהודה לו השי"ת בדבר והיה מקוה עוד אולי תתקיים נבואתו, וזה שאמר ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו סוכה וישב תחתיה בצל כלומר עשה לו דמות סוכה מבטחונו ותקותו בשם יתברך, וישב תחתיה בצל מסתופף בצל תקותו עד אשר יראה מה יהיה בעיר בהשלמת ארבעים יום אם ינצלו מן הגזרה אם לאו, והנה הש"י פירש לו סוד הענין והודיעו שאין מחשבתו זאת יכולה להתקיים ועל כן נתן לו דמיונות בדרך משל כמו שמספר והולך. וימן ה' אלהים קיקיון הזכיר שני שמות בצמיחת הקיקיון והוא אילן של דלעת שהעלה לו רחבה ויש לו צל גדול וכענין שכתוב (בראשית ב׳:ט׳) ויצמח ה' אלהים מן האדמה וגו' כי הנהיג באילן זה מנהג אילני גן עדן כי בו ביום שנבראו היו בגודל גופן ובקומתן ועל כן אמר ויעל מעל ליונה להציל לו מרעתו רעת חום השמש. וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה שמח על האילן שהיה הצל מועיל לו:
שאל רבBookmarkShareCopy

כד הקמח

וידוע כי לכל מדה מן המדות יש שתי קצוות קצה ראשון וקצה אחרון. ועוד יש שלישי והוא המצוע, ומדת הענוה היא ממוצעת בין הקצה הראשון שהוא גאוה והקצה השני שהיא השפלות, והנה המיצוע בכל שאר המדות הוא הדבר הבינוני והטוב לאדם שיבור לו ושיתנהג בו ושלא יטה לאחד מן הקצוות שהוא דבר רע ומר. ועל זה אמר שלמה (שם ד) פלס מעגל רגלך, כיון בזה להזהיר את האדם שידריך עצמו במיצוע שתי הקצוות כלשון הפלס שהוא ממוצע בין שתי הכפות ואין יוצא לחוץ ואז יכונו כל מדותיו כי הוא הדרך הישר ללכת בו, וזהו שהוסיף ביאור ואמר אחריו אל תט ימין ושמאל כלו' שילך באמצע ולא יטה לאחת הקצוות, אבל במדת הענוה הוזהרנו בה שיטה אדם את עצמו אל הקצה האחרון שהיא מדת השפלות לא יבחר להשאר בדרך המיצוע פן יתקרב לגבול הגאוה שהיא המדה המגונה המזקת את האדם והמטרדת אותו בגוף ובנפש מן החיים המקריים ומן החיים הנצחיים ועל זה אמרו רז"ל במוסריהם במסכת (אבות פ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה, וכפל המלה באמרו מאד מאד ללמד דעת את העם שיטה אדם עצמו אל הקצה האחרון שהוא השפלות, ומפני שהענוה מדה מפוארה ומעולה ותועלתה עצומה ומפורסמת לעין לכך הזכיר דוד על עצמו (תהילים נ״א:י״ט) לב נשבר ונדכה. ואף על פי שהיה מלך גדול ונביא וגדול שבשבעים זקנים וכענין שכתוב (שמואל ב כ״ג:ח׳) יושב בשבת תחכמוני הפליג על מדת הענוה וקרא עצמו לב נשבר ונדכה וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה ראש הנביאים כלם ולא שבחו הכתוב בשאר המדות העליונות שהיו בו אלא במדת ענוה, וזה שאמר (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאד, והזכיר מאד לבאר כי משה רבינו לא רצה לעמוד על המיצוע בלבד שהוא לשון ענו אבל הטה עצמו מן המיצוע אל צד השפלות וע"כ הזכיר מאד:
שאל רבBookmarkShareCopy

יערות דבש חלק א

וזהו שאלת הגמ' נשים במה זכיין ר"ל במה מנצחים ליצה"ר כי אין לנצח ליצה"ר רק בתורה ונשים לאו בני תורה נינהו א"כ במה מנצחים ליצה"ר וע"ז משני הואיל ועל ידם נלמד כי מסייעים לגברייהו ללמוד והן יושבות ומתעגנות בעבורם וכן מדריכים בניהם לתורה הרי כאילו הן לומדות התורה ואף בזו התורה מסייעתם ללחום עם היצה"ר כאלו הן לומדות התורה וכן בכל אדם מי שאינו בעל תורה א"כ הרי הוא משולל מכלי זיין לעמוד נגד צר הצורר ובמה יגין על עצמו ולכך זאת העצה היעוצה להחזיק ללומדי תורה לשמה ולסייעם בכל לב ואף הוא יאזור בעוז מתניו לקום לקראת אויב ועיקר לשמוח בהחזקת התורה ולא לילך בקרי ואף שיש אנשים מחזיקים בתורה והוא עליהם לעול אין זה מדרכי היושר לעמוד לאדם בעת דוחקו ואם כי עבודת ה' בתורה ובחכמה דע כי סוגי עבירות נכללים בשלשה רובם הם נעשים בחסרון ידיעה ושגיאה מבלי מכיר אם הוא כלל עבירה ואף שמכיר אינו יודע להיכן ועד כמה מגיע הפגם בעו"ה ועד היכן מגיע ממש הפגם בכל המרכבה הקדושה חיות הקודש ושרפים ואופנים כולם נפגמים ע"י עבירה של איש ואילו ידע איש איך ינוח רגע ולא ידמע נחל דמעה על רוב עונותיו שפגם במרכבה קדושה מרכבת אלהים אשר ניצוץ קדושה שורפו אילו יגיע אליו והוא בעונו שלח ידו בקדושי אל להומם ולהטיל פגם בקדשים על זאת ידוו כל הדווים ולא יתנו דומיה יום ולילה אולי יחנן ה' צבאות וזהו באמת קטרוג צבא מעלה שאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכו' (סנהדרין לח ע"ב) קטרוג על בריאת אדם כי בשלהם דיברו כי ידעו בעונו יפגום אותם וימעט חילם ולכך חשבו למעט הבריאה ולמעט הדמות מאדם ולכן אדם הלומד תורה לא זו בלבד שינצל משגיאה וידע מעשה אשר יעשה ואשר ימנע ממנו אף גם יכיר במעלות העובד השלם ופגם הבלתי עובד וכמה מעלות טובות לעושי רצון הבורא וממש במעשהו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית בונה עולמות בטובתו ומחריבן ברעתו כי כך חקק בורא עולם שיהיה הכל נדון לפי מעשה אדם כמאמר המשורר (תהילים ח ז) כל שתה תחת רגליו ובזה הלא ימלא רתת וחלחלה ויעבוד ה' מאהבה ויראה כי איך לא יירא בזכרו דברים כאלה ואיך לא יאהב להש"י אשר בחר בו ורוממהו ממש מכל יצורים אך אם ע"י תורה מתוקן כך אבל לעומת זה גם החמדה והגאוה לא יתבטלו ואדרבא החמדה והגאוה יתגברו כי יפתה לו יצרו להחזיק טובה לעצמו שלמד חכמה והוא לבדו זכה לשם טוב ורבים נכנסים לבית הספר ואינם יודעים שמץ מנהו ומי יוכל לשער גאות ורוממות רוח שמצוי בעו"ה בבעלי תורה ובפרט להיותו חכם יותר גדול הגאות ורוממות רוח ועי"כ מסתעף הקנאה וכבוד ורדיפה אחרי כבוד המדומה והטלת מום בחבירו ופגם ודופי בזולתו כדי להרבות כבודו כללו של דבר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה בעו"ה הגסות רוח ואם אדם זוכה בתורה ומשיג תעלומות חכמה יותר באמת יש לו להיות עניו כי יראה בחסד הבורא אתו אך בעו"ה יצה"ר גובר ויותר שאדם גדול בתורה יותר מתגאה בחשבו כי מעוטים הם בערכו ואם הוא באמת יחיד בדורו גם גאותו גדולה כי חושב כי אין זולתו וא"כ איש הגדול למאוד בתורה והוא עניו יש יותר להלל ענותנותו יותר משאר בני אדם כי לפי ענין הסתת יצר גאותו גדולה ולכך משה רבינו ע"ה שלא קם כמשה היה לו להיות מפאת היצר גאותו גדולה בחשבו מי כמוני והיה בתכלית הענוה א"כ ענותנותו תגדל מכל אדם בטבע כי ראוי להיות מתגאה ביותר ולכך נאמר כי משה היה עניו מכל אדם והרפואה לזה בדביקות אדם בבוראו ותמיד ה' לנגד עיניו באהבתו אותו והכל כלא נחשב נגד דביקותו בה' וציור מחשבתו בשכלים עליונים כי איך יתגאה בחושבו כי הוא חומר נפסד כל אוכלו כמעט רגע וימאס ויהיה קיא צואה וכל ענינו הכל דברים נבאשים ומוסרחים היותו נוצר מש"ז טיפה סרוחה עובר במעבר השתן וכן ענינו תמיד ויחשוב בבורא וצבאו למעלה כולם ברורים טהורים זכים מאירים בהירים אין לפניהם שינה ויגיעה וקלקול כלל וכל פעולתם בלי שגיאה והלא יבוש ויכלם בגאותו וזהו ענין יחוד בק"ש שמייחד השם היותו אחד בכל קצותיו ויצייר שאין מקום פנוי כלל ובמה שלא נמצא בו דביקות אלהות ומה שאין בו מקום כבודו ב"ה וא"כ איך יתגאה בראותו כי הוא עומד לפני מלך אשר כל ברואיו אינם כדאים להזכיר שמו יתעלה זכרו לנצח וכן אח"כ בקראו אהבת ה' ודביקותו ושקידת מצותיו לילה כיום לא ימנע רגע היותו דבק בה' וקביעת אות שמו הגדול בזרועו וראשו ובדירתו להורות שבכל מעשיו ומחשבתו וישיבתו יהיה הכל בדביקותו ולא יפרד מהם וכן יקבע אותו בלבושו לזכור תמיד במצותיו ומזה תבטל הגאות אמנם בכל זה לא תבטל החמדה וראש החכמים שהיה גדול בתורה מכל החכמים ודבק בה' ומעשים טובים נתקלקל בחמדה כי רוב חום בחכמה גורם חמדה כאשר ישכילו בעל טבעים שטבע חום להוליד חמדה וטבע חכמה להוליד חום בגדר הטבעים כי לרוב לא תמצא חום בבעלי לבנה וכן לא שכיח בם חכמה לרוב מיעוט כח חום אבל זה יבוטל בזוכרו כי האדם הולך לבית עולמו ותמס כעש חמודו ועל מה יחמוד הלא להבל דמה וכל חמדתו כאין ולא רק ביום מיתה אלא בכל יום הוא אדם נפסד וכעין מיתה בשינתו ופסק כל החמדה כי אם יחמוד אדם הכל כאשר יהיה בו שעה שתים יגיע עליו שינה ויקוץ בכל חמדה ויהיה מונח כאבן דומם ויקץ כגבור מתרונן מיין ולא ידע אם היה מתענג או מצער ומעונה אין הבדל ולכן מה יחמוד האיש הלא כל רגע מעותד למיתה וחסרון יכול להמנות וכבר האריך שלמה בספרו קהלת שהרבה בכל מיני תענוגי אדם לא חסר לנפשו מכל חמדה לבסוף ראה כי הכל עמל ורעות רוח ואדם הולך לבית עולמו והוא מאמר חז"ל (סוכה נב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה וכו' ויש בו שלשה מיני חשש עבירות ולכך אמרו אולי הוא מחסרון ידיעה ולכך משכהו לבה"מ ואי אזיל מוטב ואי לאו הרצון שהוא לא מחמת חסרון ידיעה רק הוא מחמת גאוה וכבוד יקרא ק"ש ואי אזיל מוטב כי כבר כתבתי כי ק"ש מבטל הגאוה רק אולי היצה"ר הוא מחמת חמדה וא"כ לא יועילו אלו שנים ולכך אמרו יזכיר לו יום המיתה ובשלש אלה ינצל מידי רוב העבירות וביחוד מוטל עלינו בימים האלה לשוב אל ה' ולראות לשבור יצה"ר בכל מיני סגולות המועילות לבטלו הן בתורה הן בק"ש הן במיתה כללו של דבר ימים האלו הם ימי חפץ ועת רצון לה' וראוי מבלי לאבד רגע וכבר אמרו (אבות ד יז) יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ויש להבין כי אין זה מסוג א' כי אילו אמר יפה שעה א' במע"ט משנים רבות מע"ט היה מסוג הענין וכן אם אמר יפה נועם ותענוג בזה מן זה היה בסוג הענין אבל יאמר מה שאינו בסוג אחד ואמר יפה שעה א' בעבודת ה' מכל נועם ותענוג בעוה"ב אין זה מסוג אחד אבל הענין כי יש לאהוב ה' באהבה שלימה ולעבוד אותו בתכלית והאוהב באמת כאשר יעשה לאוהבו איזה נחת יערב לעצמו כאילו קיבל הוא כל הנחת שבעולם והיה מתעדן בכל עדונים שבעולם כי אין נחשב לו דבר נגד שמצא מקום לנחת אוהבו וזהו לו בתכלית הנחת וזהו גדר האוהב השלם וא"כ האוהב לה' בכל לב ונפש כראוי יהיה לו יותר לנחת ותענוג כשעושה דבר לרצון ה' מכל תענוג שבעולם ובפרט לאוהב ונאהב הגדול כזה הלא עבדי מלך לעשות רצון המלך הנאהב אצלם ילינו בקיץ וחורף קור וחום על פני שדה וממש אין להם לאכול וזהו אמרם יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בזה העולם כי בזה עושה נחת לה' וא"כ יהיה לאיש תענוג ועדן יותר מכל עדן בעוה"ב כי בזה עושה נחת להקב"ה משא"כ בעוה"ב שאין בו מצות ונחת לה' והאוהב השלם יבחר בנחת אוהבו יותר מנחת עצמו ולכך אמר יהיה לאדם יפה לנחת בעוה"ז והנה בימים אלו הם ימי תשובה וראוי לאדם לפשפש במעשיו כאשר אמרתי והעיקר בגדר להתרחק מקצה לקצה במה שדש בעבירה כי אמרו (ברכות נד) בכל לבבך בשני יצריך יצר הרע והטוב והיינו כי לב האדם בו משכן נפש טבעי נפש בהמיי והיא נפש מסטרא דיצה"ר המפתה לאדם לילך אחר ההבל כמ"ש לעיל וכן משכן נפש מדבר שהוא אדם והוא ממה שבא לו מן השמים כדכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים והוא יצר טוב כי כל ענינו לטוב וצדיק גמור גובר עד שיצה"ר נעשה טוב והיינו נפש בהמה נעשה נפש שכלי ואוכל הכל למצוה אין בו פניה לחמדה כלל רק לחזוק גופו ובפרט להיודעים כוונת אכילה שכולו הוא ממש כעין קרבן וזבח כי מעלה מדרגת חי למדבר וע"ז נאמר (יחזקאל מא כב) זה השלחן אשר לפני ה' וכן היא אכילת קרבנות וקדשים כולו כליל לה' וכן כל מעשה צדיק זווג כולו לה' לקיים מצותו ואצ"ל בסודות נעלמים אשר אין כאן מקומו ולכך נאמר (בראשית כה כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו ר"ל כשהיה מזווג עם אשתו לא היה פנייה רק בתפלה לה' לקיים מצותו וכן בכל חמדת הזמן הכל כליל לה' וחלבנה נעשה קטורת מעלה ריח טוב ותמיד הפרש בין חי"ת לה"א כמו חמץ אותיות מצה רק ההבדל בין חי"ת לה"א זהו מסטרא דמסאבא וזה מסטרא דקדושה וכן חלבנה ולבונה זהו מסטרא דקדושה וזה מסטרא דמסאבותא אמנם קטורת הביא פניית היצה"ר לטוב וזהו מעשה קטורת בצדיקים שעוקדים יצה"ר לטוב ונהפך הוא וחלבנה נתן ריח טוב ולכך כהן שלא היה צדיק תמים בקטורת נענש וזהו כי לא נהפך יצה"ר לטוב ונקרא אש זרה וצריך הצדיק האוחז בזה למעט המותרות כי אם ירבה וירדוף המותרות א"א להיותו כולו טוב ונקי כאמרם (סנהדרין כט) כל המוסיף גורע ולכך בלחם הפנים אמרו (יומא לט) שהגיעו כפול כי בזה המיעוט משובח לזוז יצה"ר לטוב ולכך בקטורת נאמר (ויקרא ב יא) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ולא היה בקטורת דבש כי הוא מותרות כשאור ודבש ולכך נאמר (משלי כה כז) אכול דבש הרבה וכו' אבל בינוני הולך בדרך ממוצע נותן פנים ליצה"ר לנפש בהמה אוכל ונהנה מתאות המשגל וכדומה להנאת וחמדת הגשמי אך נותן פנים ליצ"ט מבלי לאכול כי אם דבר המותר ובזמן הראוי בשבתות ויו"ט אבל לא להרבות תענוגים בחול ולעשות ח"ו כל ימיו כחגים ולא יתן לנשים זרים חילו ולא יתן עיניו בנשים אחרות ויכרות ברית לעיניו וכדומה בכל דרך ממוצע אשר ממש אין דבר שאין בו מעץ הדעת טוב ורע וזהו כל עניני בינונים וצדיקים הנ"ל הם האוכלים מעץ החיים ובינוני מעץ הדעת טוב ורע מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע אבל רשעים ההולכים אחר יצרם ובעו"ה כל דבר שעושים הוא הכל לפניה אחרת לגאוה לקנאה ולהכעיס לחבירו ולעשות קורדום לאכול הימנו וכדומה אין לך דבר שאין לו בו פניה שלא לש"ש עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס (סוטה ב ע"ב) והם עושים עין של מעלה כביכול כאין רואה ח"ו אלו שמהפכין יצ"ט ליצה"ר והם מגורשים לגמרי מג"ע וע"ז נאמר (בראשית ג יח) וקוץ ודרדר תצמיח ודרדר גימטריא ח"ת והם היו החתים שכל מעשיהם היה לרוע והיו לקוצים ודרדר ולכך אמרה רבקה (בראשית כז מו) קצתי בחיי מפני בנות ח"ת דייקא שהם רשעים וע"ז נמשל יצה"ר וס"א כמ"ש לעיל על לויתן שהוא מורה על יצה"ר ורשע שרוצה לכנוס בתשובה ולבוא לדרך ג"ע אין הכרובים מניחים אותו כלל עד שהקב"ה חותר חתירה ממקום אחר בפתח אחר מה שאין הכרובים השומרים דרך הקודש יעכבוהו וזהו הפותח שער לדופקי בתשובה וזה הבעל תשובה צריך לחזק עצמו מבלי תת חלק ליצה"ר כי להכניסו בקדושה א"א וגם לעשות כעץ הדעת טוב ורע כבינוני הנ"ל ג"כ א"א פן יסור לרוע ח"ו כי כבר עלול לכך ולכן צריך להתרחק ולשמור עצמו מכל עניני יצה"ר מבלי לאכול כי אם לקיום הגוף ולהתענות ובלי לעשות שום תענוג גשמי וכדומה באופן שיהיה יצה"ר ויצ"ט נפרד נפש שכלי מנפש בהמיי ויגרש נפש בהמיי בדד ישב עם נפש שכלי ואז הקב"ה יקרבו בימין צדקו ותומך תמימים ה' וזהו לב נשבר שנשבר הלבבות יצר הרע מיצ"ט דדרשינן בכל לבבך כנ"ל אך בעל תשובה צריך להיות לו לב נשבר שנפרד יצה"ר מיצ"ט ולכך לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נא יט) היינו בעל תשובה כנ"ל וזהו ענין תקיעות בר"ה כי כבר אמרנו בדרוש הקודם כי קול שופר הוא קול היוצא מן הלב והוא מורה על גימ"ל כתות אלו ולכך הוא ע"י נפיחת הלב בשופר שהוא מורה על ויפח באפיו נשמת חיים כי נפיחה באף הוא כמו שופר כי אף הוא כעין שופר ולכך שופר מאריך לעורר מדתו שהוא מאריך אף ולכך שופר הוא כעין חוטם וצדיקים כל לבבם הכל בכונה אחת כמ"ש והוא קול תקיעה שהוא קול פשוט והבינונים שהם ממוזגים ביצרם הוא בתרועה כמ"ש עץ הדעת טוב ורע והוא תקיעה ושברים מורכב רע וטוב אבל בעלי תשובה הם שברים לב נשבר ונדכה כמ"ש והנה אם תחלק מספר לב יהיה י"ו והוא וי ולכך בעל תשובה צריך לצעוק תמיד וי וי על עונותיו וכן אמרו (ר"ה לב ע"ב) בשברים גנוחי גנח ילולי יליל ועם כל זה תכלית התשובה הנבחרת הוא אמרם (יומא פו ע"ב) ה"ד בעל תשובה באותו מקום ובאותה אשה שקשור בה ככלב ומ"מ עזב לעשות הרע ובזה תבינו כי במקום שאדם חוטא שם נברא משחית והוא שורה באותו מקום וכונן חיציו להשחית ולהתעות בני אדם וכמ"ש בפעור (פדר"א פרק מ"ה) ששורה משחית בחטא ישראל לולי קברו של משה מתיש כחו וכן בכל עון באותו מקום בעו"ה נברא משחית המתעה להתעות האדם ולכך מוחה בזוהר (ח"ב נ) מבלי לקבוע דירתו בבית שישבו בו רשעים כי הוא יחטא שם ולכך אמרו (יומא פו ע"ב) ה"ד בעל תשובה באותו מקום דייקא ששם חטאו ועונו פעלו משחית לחבל ולהתעותו והוא ניצל ממנו זהו לאות כי הוא בעל תשובה גמור והקב"ה מסייעו ועוזר לו בלי יכשל בם ולכך אמרו (ברכות לד ע"ב) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי הצדיק אין לו כ"כ עזר מה' בדרך נסיי וא"כ במקום ההוא ח"ו יהיה נפתה ע"י משחיתים האלה אבל בעל תשובה הקב"ה מסייע לו בדרך נפלא ונסיי ולכך ימלט ממנו:
שאל רבBookmarkShareCopy