מוסר על תהילים סח:ה

שירו לאלהים זמרו שמו סלו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו (תהילים ס״ח:ה׳). יסד דוד המלך המזמור הזה על גאולת מצרים ומתן תורה. על גאולת מצרים הוא שאמר מושב יחידים ביתה וכו'. והזכיר אחריו אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה גם שמים נטפו מפני אלהים זה סיני. יאמרו שירו לאלהים זמרו שמו על גאולת מצרים ויאמר סלו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו על מתן תורה. ויש לך להתבונן כי כנגד גאולת מצרים שהיתה בכח גדול וביד חזקה הזכיר שירו לאלהים זמרו שמו המיוחד. וכן כנגד מתן תורה שכתוב בו אנכי ה' אלהיך הזכיר סלו לרוכב בערבות ביה שמו כי שמו המיוחד שהוא רוכב ערבות הוא ביה. וכענין שכתוב (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה' צור עולמים. ומה שהזכיר בתורה לשון רוכב ערבות לפי שהגלגל העליון מכל שאר הגלגלים הוא ערבות והקב"ה עליון ושליט עליו כי לשון ביה מורה על ממשלה ושלטנות כי הוא יתעלה חידש הגלגלים ובראם יש מאין וכל כחם הגדול והעצום אינו אלא ממנו וכלם עבדיו ומשרתיו. ואימתי הראה הקב"ה השולטנות הזה בעליונים ובשפלים אלא במעמד הקדוש במתן התורה וכענין שכתוב (דברים ד׳:ל״ה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים, ואמר ועלזו לפניו על שם שהתורה משמחת את הלב וכענין שכתוב (תהילים י״ט:ט׳) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ועוד על שם המחול והשמחה שבין שני המחנות מחנה ישראל ששים רבוא ומחנה המלאכים שכתוב בהם רכב אלהים רבותים אלפי שנאן שיצאו אלו לקראת אלו כענין שכתוב (שמות י״ט:י״ז) ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה שטעמו לקראת מחנה האלהים כי יצאו מחנה זה לעומת זה ועל זה הזכיר שלמה (שיר ו) כמחולת המחנים רמז על שתי המחנות ולשון סלו כמו שאמר עשו מסלה ופנה דרך לאדון הכל שבא ליתן לכם את התורה, ודרשו ז"ל במס' חגיגה פ' אין דורשין (חגיגה דף יב) ז' רקיעים הן ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וא"כ ערבות הוא השביעי. ועליו הזכיר משה רבינו עליו השלום (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך, וכדי להורות שלטנותו יתברך על הגלגל השביעי הוא ערבות לכך קבעו לנו רבותינו חכמי האמת ז"ל מצות ערבה ביום שביעי, ונתחייב כל אחד ואחד מישראל ליטול בידו ערבה ביום זה מלבד הערבה שבלולב שהיא רומזת אל הענין הזה בעצמו, לולב במיניו ארבעה הם ופרטם שבעה, לולב אחד אתרוג אחד, שלשה הדסים ושתי ערבות, ויום שביעי של ערבה זה הוא יום כ"א לתשרי כמספר שם יה"ו שבו נחתם העולם לשש קצוות והוא יום כ"ו לבריאת עולם שנברא בכ"ה באלול ונקרא היום הזה יום החותם הגדול כנגד השם הגדול שבו נברא העולם ולכך נקרא הושענא רבה, וידוע כי היום הזה הוא תכלית החג ותכלית ההקפה גם תשלום ע' פרים כנגד ע' אומות עכו"ם שהיו מתמעטים והולכים והנה ההקפה לרמוז להם כליה והכרתה מן העולם רמז לדבר יריחו שבכל יום ויום היו מקיפין את העיר פעם אחת דכתיב (יהושע ז) ויהי ביום השביעי ויסובו את העיר שבע פעמים ותפול החומה תחתיה ובזמן שהיה ביהמ"ק קיים היו מקיפין המזבח בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים. והמנהג להקיף דרך ימין שכל הקפות של מזבח ומתנותיו היו לימין שנא' (יחזקאל מ״ג:י״ז) ומעלותהו פנות קדים והכבש בדרום היה, מכאן דרשו רבותינו ז"ל כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח, כך דרשו רז"ל במסכת יומא (פ"ו דף סב ב) ובמסכת זבחים וכן מנהג כל ישראל שעושים ההקפה דרך ימין:

עוד יש מצות אחרות ממצות עשה כגון לולב שנא' (ויקרא כ״ג:מ׳) ולקחתם לכם. ומצות עשה של פריה ורביה שנא' (בראשית ט׳:א׳) פרו ורבו שהן נכללות במלת אנכי, שהרי לולב הוא רמז להקב"ה בארבעה מינין שבו הוא שדרשו (ויקרא כ״ג:מ׳) פרי עץ הדר זה הקב"ה שנא' (תהילים ק״ד:א׳) הוד והדר לבשת. כפת תמרים זה הקב"ה שנא' (שם צב) צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקב"ה שנא' (זכריה ט) והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר (תהלים סח) סולו לרוכב וגו', וזהו שאמר ה' אלהיך רמז על מדת היום ומדת הלילה, לולב בימין ואתרוג בשמאל. מצות פריה ורביה נכלל ג"כ במלת אנכי זה שאמרו כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל הדמות, ר' עקיבא אומר כאלו ממעט הדמות, אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנא' (בראשית י״ז:ז׳) להיות לך לאלהים ולזרעך וגו', שבזמן שזרעך אחריך שכינה שורה אין זרעך אחריך על מי שורה על העצים ועל האבנים. ונכלול בזה לשמח חתן את אשתו שנאמר (דברים כ״ד:ה׳) ושמח את אשתו אשר לקח:

הלכות אתרוג והדס וערבה. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. גרסי' בפסיקתא, פרי עץ הדר, זה הב"ה, דכתי' (תהלים קד, א) אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, כפות תמרים, זה הב"ה, דכתי' (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבות, זה הב"ה, דכתי' (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, וערבי נחל, זה הב"ה, דכתי' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. ד"א פרי עץ הדר, זה אבינו אברהם שהדרו הב"ה בשיבה טובה, דכתי' (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, כפות תמרים, זה אבינו יצחק, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, וענף עץ עבות, זה אבינו יעקב ע"ה. מה הדס זה רחוש וחזוק בעלים, כך יעקב אבינו ע"ה רחוש וחזוק בבנים. וערבי נחל, זה יוסף. מה ערבה זו כמושה [ו]יבשה בפני שלשת המינין, כך מת יוסף לפני אחיו. ד"א פרי עץ הדר, זו אמנו שרה, שהדרה הב"ה בשיבה טובה, שנא' (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים. כפות תמרים, זו אמנו רבקה. מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וענף עץ עבות, זו אמנו לאה. מה הדס זה רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים. וערבי נחל, זו אמנו רחל. מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינין, כך מתה רחל לפני אחותה. ד"א פרי עץ הדר, זו סנהדרין גדולה של ישראל, שהידרה הב"ה בשיבה טובה, שנא' (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. כפות תמרים, אלו תלמידי חכמים, שהן כופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. וענף עץ עבות, אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבים לפני סנהדרין. וערבי נחל, אלו שני סופרי דינין שיושבין לפני סנהדרין, אחד מימין ואחד משמאל. ד"א פרי עץ הדר, אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ומעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל. מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אלו ישראל. מה הערבה הזו אין בה טעם ולא ריח, כך הם ישראל, יש בהן בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמ' הב"ה, לאבדן אי איפשר, אלא יעשו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו.