מוסר על תהילים סט:יד

כשישראל מתפללים הקב"ה מצוי להם שנאמר (שם ז) ובקשת משם את ה' אלהיך ומצאת. ועיקר כחן של ישראל אינו אלא תפלה שנאמר (בראשית כ״ז:כ״ב) הקול קול יעקב, ואמרו במדרש (ישעיהו מ״א:י״ד) אל תיראי תולעת יעקב למה נמשלו ישראל לתולעת מה תולעת זו מכה את הארזים בפיה והיא רכה ומכה את הקשה כך ישראל אין להם אלא תפלה ובכח תפלתם מכין את העכו"ם שנמשלו לארזים שנאמר (יחזקאל ל״א:ג׳) הנה אשור ארז בלבנון ומתגברין ונוצחין. ובפ"ק דברכות (דף ו ב) אמרו כל הרגיל לבא לבית הכנסת ויום א' לא בא הקב"ה שואל בו שנאמר (ישעיהו נ׳:י׳) מי בכם ירא ה' וגו' אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו אם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו, וביאור זה שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים וזה שמחזיק במצוה גדולה כזו שהוא רגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד הטרידוהו עניני הרשות ולא בא זה יורה שאין בטחונו גמור לפי שצריך הוא לידע שהתפלה יש לה עתים כענין שנאמר (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון ומי יודע אם היה עת רצון באותו יום שפשע ולא בא ואלו היה בטחונו גמור על השלמות לא פשע יום אחד להניח התפלה ולעסוק בדבר הרשות, ויש לדון בזה ק"ו ממלך ב"ו כי רבים ילכו אחריו למצוא עת רצון. ובמדרש תהלים (שם כד) ה' אלהים צבאות שמעה תפלתי האזינה אלהי יעקב סלה. אמר רבי לוי אריסטוון זה נתן משה ליהודה שנאמר (דברים ל״ג:ז׳) שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו לפיכך שמעה תפלתי התפלה שאנחנו מתפללים בה שהוא י"ח ברכות תקנו אותם אנשי כנסת הגדולה כנגד י"ח פעמים שנזכרו האבות בתורה והוא שאמרו במדרש שמונה עשרה פעמים האבות כתובין בתורה, הראשון שבהם (בראשית נ׳:כ״ד) ואלהים פקוד יפקוד אתכם וגו' אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב, והאחרון ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב. רבי יוחנן אמר כנגד שמונה עשרה ציווין שכתוב בסוף ואלה שמות כאשר צוה ה' את משה י"ח פעמים. רבי סימון אומר כנגד שמונה עשר חוליות שבשדרה שנאמר (תהילים ל״ה:י׳) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. רבי שמעון אומר כנגד י"ח מזמורים שמראש תהלים עד (שם כ) יענך ה' ביום צרה בסוף שמונה עשרה יענך ה'. רבי יהושע בן לוי אמר כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד (שם כג) בהבו לה' בני אלים. ולמה בתעניות עשרים וארבעה כנגד ארבעה ועשרים רננות שאמר שלמה בשעה שנכנס לבית קדש הקדשים בתעניתו. ולמה בראש השנה תשע ברכות כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפלתה מן ותתפלל חנה ואילך, את מוצא שמונה עשרה מתפללים בכל יום ואין בכלן לשבחו של הקב"ה אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות וי"ב ברכות כלן לצרכו של אדם. ולמה בשבת שבע על שם שנאמר (שם קיט) שבע ביום הללתיך אי זהו יום מיוחד שאין כיוצא בו הוי אומר זה השבת שהשבת ניתנה לקדושה ולמנוחה ולעונג, לכך תקנו שלש ראשונות ושלש אחרונות והמנוחה באמצע, אמר להן הקב"ה לישראל הוו זהירין בתפלה שאין לך מדה אחרת יפה הימנה שהיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר (ישעיהו א׳:ט״ו) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וגו' גם כי תרבו תפלה אינני שומע וגו', מכלל שהיא גדולה מכלן. על כן אסור לו לאדם להפסיק בתפלה ולשיח באותן מקומות שאסרו חכמים לשיח בהן והן בין ברכה לברכה ובין פרק לפרק בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך בין קדוש לברוך בין גאולה לתפלה. ודרשו רז"ל במסכת ברכות מי שמפסיק ואינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך מצאו שהפליג גם הוא הפליג, והמשל לומר כי כן האדם מקרבו להקב"ה ומרצהו בקילוסין ושבחין של גאולת מצרים והוא מתקרב אליו ובעוד שהוא קרוב אליו ויש לתבוע צרכיו הוא פוסק. אמרו במדרש ר' שמעון בן יוחאי אומר (דברים ז׳:י״ד) לא יהיה בך עקר ועקרה שלא תהיה תכלתך עקרה אלא שתהא נשמעת ותעשה פירות אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמתך:

סיבה ב', אדם טועה שהוא סובר שהוא רע כענין (תהלים קה, יז) לעבד נמכר יוסף, ואדרבה זו היתה סיבה שיוסף נעשה מלך, ומדרש רז"ל אודך כי עניתני ותהי לי לישועה (תהלים קיח, כא), והארכתי בדרשת שובה שזהו כוונת (מל"ב כ, ג) והטוב בעיניך עשיתי, ולא הטוב בעיני, כי אני טועה. וזהו (תהלים סט, יד) ענני באמת ישעך, לא ישועה שהיא בשקר, דהיינו מה שהאדם סובר שהוא טוב ובאמת הוא רע. והענין כי הש"י מטה כלפי חסד אף שלפום ריהטא נראה לעיני שהוא רע. ועל דרך זה יתפרש הפסוק (שם) ואני תפלתי כו' עת רצון, רצה לומר, שאף הנגלה יהי רצון, על דרך שאמרו רז"ל (עי' הוריות י, ב) מי סני לצדיקי דאכלי שני עולמות. וזהו תפלתי לך יהו"ה שם הרחמים, שיהיה תמיד עת רצון. אלהים מדת הדין, אבל הוא רוב חסד כמו שכתוב (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך, אף שהוא מדת הדין באמת ישעך כדפירשתי:

העומד בתפלה צריך מקום שיכוין לתפלתו ושיכין בגדיו וגופו ומחשבתו. מקום לתפלתו כיצד, דתניא לא יעמוד אדם לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ויתפלל, אלא יעמוד במקום נמוך ויתפלל. וצריך שיהיו חלונות פתוחים במקום התפלה למזרח, ר"ל מקום הקבוע לתפלה, כגון בית הכנסת או בית המדרש. דאמ' ר' חנינא אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנא' (דניאל ו, יא) וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי ומצלי [ומודא] קדם אלהיה. ואל יתפלל במקום פרוץ, כגון שדה או בקעה וכיוצא בהן, דאמ' רבא חציף מאן דמצלי בבקתא. פי' בבקעה. ואל יתפלל בחרבה ולא אחרי בית הכנסת, דאמ' ר' חלבו המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. והני מילי דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל אי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ואסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. בד"א בשאין בית הכנסת אחר בעיר, או שאינו לבוש תפלין, ואינו רוכב על חמור, ואינו נושא משוי, אלא שהוא פנוי מכל אלו, אבל אם יש לו אחד מכל אלו מותר. ואסור לאדם להקדים תפלתו לתפלת הצבור. ואם הוא אנוס ואינו יכול לילך לבית הכנסת, יכוין בביתו בשעה שהצבור מתפללין ויתפלל, שהיא שעה רצויה לפני הב"ה, דכתי' (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון. אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין, כמו שכתבתי למעלה.