מוסר על תהילים עג:כז

וּמָצָאנוּ בְּעִנְיַן אַנְשֵׁי סְדוֹם שֶׁהָיוּ רָעִים לַה' מְאֹד בְּכַמָּה עֲלִילוֹת נִשְׁחָתוֹת כְּמוֹ הַגָּזֵל וְהֶחָמָס וְעִוּוּת הַדִּין וְגִלּוּי עֲרָיוֹת. עִם כָּל זֶה הִזְכִּיר הַכָּתוּב כִּי אָבְדוּ וְנִשְׁמְדוּ בַּעֲוֹן בִּטּוּל הַצְּדָקוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ט"ז:מ"ט) הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְגוֹ' וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. וְנֶאֱמַר עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם עוֹרְכִים מַחֲשָׁבוֹת לְהִתְבּוֹנֵן תָּמִיד בְּיִרְאַת ה' (ישעיה כ"ט:י"ג-י"ד) וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא. וְנֶאֱמַר (ירמיה י"ב:ב') מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה וְגוֹ' קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְנֶאֱמַר (תהילים ע"ג:כ"ז) כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ.

זוהי העבודה המוטלת על האדם בימי הדין וזוהי דרך התשובה, להתעמק בשכלו, להשתלם בחכמה ובדעת ולעלות מעלה מעלה בהתאם לתכלית יצירתו. והעיקר לבוא עד חקר לבו, כי יש אשר ימלל אדם חכמה וידבר גבוהה גבוהה, ואין זה אלא בפיו, ועליו נאמר: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״ (ישעיה כט). לא מדובר כאן על דברים מן השפה ולחוץ אלא אף שהוא באמת מכבד את ה׳ בפיו ובשפתיו וה׳ מעיד על כך: ״בפיו ובשפתיו כבדוני״, ואף אם הוא בוכה וצועק, אבל אם אין הדברים מגיעים לעמקי הנפש ואינו משכיל בדברי התורה שתהיה חדות ה׳ מעוזו, הרי לבו רחק מהם, ועל כגון דא כתוב: ״הנה רחקיך יאבדו״ (תהלים עג), רחוק הוא מה׳ ורחוק הוא ממטרתו וסופו אבדון רחמנא לצלן, כי ״רחמנא לבא בעי״ (סנהדרין קו:), להבין ולהשכיל, להבין בלב ולהתפתח בשכלו, שזוהי כאמור המהות של ״צלם האלהים״.