מוסר על תהילים פא:יא

אָנֹכִ֨י ׀ יְה֘וָ֤ה אֱלֹהֶ֗יךָ הַֽ֭מַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַאֲמַלְאֵֽהוּ׃

שמירת הלשון

[וּבָזֶה בֵּאַרְתִּי הַפָּסוּק בִּתְהִלִּים (פ"א י'): "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר, אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ". וְלִכְאוֹרָה, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב מִתְּחִלָּה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ וְגוֹ' ", וְאַחַר כָּךְ: "לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֵל זָר", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְלָמָּה הָפַךְ הַסֵּדֶר? אָכֵן חֲזַ"ל אָמְרוּ לָנוּ (שבת ק"ה:): אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? זֶה הַיֵּצֶר הָרָע (דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְּחִלָּה מְסִיתוֹ לַעֲבֹר עֲבֵרוֹת, שֶׁאֵינָן חֲמוּרוֹת כָּל כָּךְ, אַךְ שֶׁלְּבַסוֹף עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה וּמַתִּירוֹ אֲפִלּוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה. עַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא). וּבֵאוּר הַכָּתוּב (שם י"א): "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמַּעַלְךָ" וְכוּ' הוּא כֵּן: הֲלֹא הֶעֱלִיתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל הַתּוֹרָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ג' י"ב): "וְזֶה לְךָ הָאוֹת וְגוֹ', בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה", שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִית הַיְצִיאָה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י, וְעַל כֵּן (תהילים פ"א י"א): "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ". וְהוּא כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר הָרַב לְתַלְמִידוֹ: פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ. וּמַה שֶּׁאָמַר: "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ", כִּי הַקָָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לִתֵּן לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל חֵלֶק גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, אָכֵן בֶּאֱמֶת תָּלוּי הַכֹּל לְפִי כֹּחַ הַמְקַבֵּל, וְלָזֶה אָמַר: "הַרְחֶב פִּיךָ", רָצָה לוֹמַר: הָכֵן עַצְמְךָ לְקַּבֵּל הַרְבֵּה, "וַאֲמַלְאֵהוּ" לְפִי הַהַרְחָבָה שֶׁלְּךָ. אָכֵן הִקדִּים הַכָּתוּב: דְּאֵימָתַי יִתְקַיֵּם זֶה בְּיָדֶךָ? כְּשֶׁ"לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֵל זָר", זֶהוּ הַיֵּצֶר הָרָע, לֹא יִהְיֶה לוֹ אַכְסַנְיָא בְּגוּפְךָ, וְאָז תּוּכַל לְהִתְחַזֵּק וּלְהַרְחִיב פִּיךָ לַתּוֹרָה, "וַאֲמַלְאֵהוּ". כִּי בַּעֲבוּר זֶה הֶעֱלִיתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י"ג ט'): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וְגוֹ', לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ"). אֲבָל אִם יֵשׁ בְּגוּפְךָ אֵל זָר, דְּהַיְנוּ מָלֵא הִרְהוּרִים, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא אוּכַל לְמַלְּאוֹת רְצוֹנְךָ לְהַרְחִיב פִּיךָ בַּתּוֹרָה. ]
שאל רבBookmarkShareCopy

אור הצפון

והנה, כאמור, רצונו של מקום בבריאת עולמו הוא להנאות את הבריות, בבחינת "הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא) ושתהא הנאתם שלמה וגמורה ללא פגם כל שהוא, ונמצא איפוא שדוקא אם האדם גומל חסד עם נפשו ועם הקרובים לו ביותר, וכוונתו לשם מעשה חסד, הריהו מגיע בזה בתור נותן לשיא ההנאה ללא כל פגם וזילותא, והוא מעמיד את עצמו במקום הקדוש ברוך הוא ותופש אומנותו בתור בעל מדות הטוב והחסד.
שאל רבBookmarkShareCopy

שני לוחות הברית

וכן אהרן, היה סובר ענין התגדלות משה להיות גואל ישראל הוא ענין מיותר, רק חסד הוא מהש"י שמגדל את יראיו וחלק מכבודו להם אבל אין תועלת מזה כי גואלנו ה' צבאות. וכן היה סובר משה רבינו ע"ה בעצמו מתחילה כששלחו הש"י לילך בשליחות הגאולה אמר (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך. ואמרו בב"ר (טו, יח) מי אני הוא שכתב דן אנכי כו', כלומר רומז לאנכי ה' אלהיך (תהלים פא, יא), ורצה לומר שאתה בעצמך תגאלם ומה אני לעשות על ידי. אבל כוונת הקב"ה היה להגדילו כמו שכתוב (שמות ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה וגומר, שאחר כך תנתן התורה על ידו ויגדיל תורה ויאדיר כמו שכתוב (שם ג, יב) וזה לך האות בהוציאך תעבדון אלהים על ההר הזה שהוא מתן תורה. ואהרן לא ידע באותו הפעם אותו הענין, וסבר שעשה לפנים משורת הדין, ואלו היה יודע שהתורה מכתיבה עליו כך, ממילא היה מבין ענין זה שמוכרח הגאולה להיות דוקא באמצעיתו, אז היה הולך נגדו בתפים ובמחולות, כמו שמצינו בעת הגאולה (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה התוף בידה וגו', כן היה עושה אהרן מאחר שהוא הכרח להיות גואל:
שאל רבBookmarkShareCopy