מוסר על תהילים פב:ז

טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳). עיקר הכונה בכתוב הזה להזהיר על האדם שיהביל עניני העוה"ז במחשבתו ושלא יעשהו עיקר כלל אלא שיתבונן באחריתו ויכניע את לבו וימשיך טבעו אל העבודה, וידוע כי בית האבל סבת להכנעת הלב שהוא עיקר מעיקרי העבודה כי בראותו הדורות חולפים ואוהביו ומיודעיו מתפרדים מעליו מבין שתי ידיו אז יראה האדם ויירא ויקח מוסר ואז יכנע לבבו הערל, מה שאין כן בבית המשתה שהוא סבה לגובה הלב אשר ממנו יבא לשכח העיקר. וכענין שכתוב (דברים ח׳:י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ולזה הזהירו על האדם (אבות פרק ג) דע מאין באת ולאן אתה הולך. וידוע כי המיתה נגזרה על אדם הראשון שהיה שורש העולם ועיקר כל התולדות ואין אחד מהן יכול להמלט ממנה כי בחטאו מת. ואלמלא חטאו היה חי לעולם כמלאכי השרת וכן דוד אומר (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו. יאמר כוונתי בששת ימי בראשית בבריאת האדם להיותכם מלאכים גופנים בארץ בדמיון מעלה, וזהו שהזכיר אלהים אתם ובני עליון כלכם ולא אמר כאלהים וכבני עליון לפי שהכונה להיותם מלאכים ובני עליון ממש כענין חנוך ואליהו שהיו מלאכים גופנים, אכן כאדם תמותון בחטאו של אדם שסיבב מיתה לעצמו ולזרעו עד סוף כל הדורות. וכאחד השרים תפולו החוטאים המתגברים זה על זה ועושין חמס תפולו מאותה מדריגה, ואמרו במדרש וכאחד השרים תפולו זה עזא ועזאל שנפלו ממקום קדושתם מן השמים שעליהם אמר הכתוב (בראשית ו׳:ד׳) הנפילים היו בארץ וזשה"כ תפולו כלומר נופלים אתם מאותה מדרגה כשם שנפלו הם ממדרגת קדושתם. וכבר ידוע מדרך הטבע כי כשהשורש לוקה ונפסד גם הענפים יקחו חלקם מן ההפסד ומיתת האדם הוא פירוד הנפש מן הגוף, והיה העונש דוגמת החטא שהפריד הפרי מן האילן והוא דבר רז"ל קצץ בנטיעות כי חטא בפירוד דבר במעשה ובמחשבה וא"כ ענין המיתה הזו היא דרך לכל העולם מפני שהם ענפי השרש ותולדותיהם של אדם, ואין צריך לומר כי היא בצדיקים החוטאים כי אף הצדיקים הגמורים שלא חטאו מעולם הם בכלל עונש המיתה מפני גזרת אדם הראשון, שהרי מצינו צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם ומתו והוא שדרשו ז"ל בסוף פ' השותפין (דף כג) ארבעה מתו בעטיו של נחש כלומר לא בחטאם אלא בחטא נחש הקדמוני ואלו הן, בנימין בן יעקב עמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד כלהו גמרא לבד מישי אבי דוד דבהדיא כתוב ביה (שמואל ב י״ז:כ״ה) ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב, וכי בת נחש היא והלא בת ישי דכתיב (דברי הימים א ב׳:ט״ז) ואחיותיהם צרויה ואביגיל אלא בת מי שמת בעטיו של נחש, וכיון שמצינו צדיקים מתים בלא חטא אלא בעטיו של נחש בכאן יש מקום שאלה לשאול אם כן חנוך ואליהו שהיו צדיקים גמורים למה הם חיים מעודם עד היום הזה ולעולם קיימים ולמה לא מתו בעטיו של נחש כמו אלו, ונראה לומר כי היה הענין מפני עיקר גדול ופנה גדולה כדי שיהיו עדים שאלמלא לא חטא אדם היה חי וקים לעולם כמותם שהרי חנוך ואליהו לא חטאו וחיו לעולם:

עוד שם (ברכות לה, ב) א"ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה וכו', עד מאי חבר הוא לאיש משחית. א"ר חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, ע"כ. פירש רש"י גוזל להקב"ה את ברכתו. ולכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקין^הגה"ההמאמר הזה צריך ביאור, מהו ענין הגזילה שגוזל מהקב"ה כשאינו מברך. על דרך הפשט יתבאר על פי הקדמה אחת, והיא זאת. ידוע כי המברך על הפירות או על אחת מהנאת העולם, כבר הודה בדעתו, כי הבורא יתברך אשר הוא מברך לו, הוא המשגיח והוא המנהיג הכל וסיבת הכל, ואע"פ שהגלגלים בסבותם והארץ בטבעה מצליחים ומגדילים, כאמרם ז"ל (בר"ר י) אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדול, ועל כל זה אין כח מצדם רק מצד השפע הנשפעת עליהם מן סבה עליונה המשגיח בכל ברוך הוא, כמו שפירש רבינו בחיי בפרשת בראשית על פסוק (א, יח) ולהבדיל בין האור ובין החושך, יעויין שם, דאם יודה על זה יצטרך לברך, וממילא נשמע מי שלא ברך, כופר בכל זה. וזה שאמרו כאלו גוזל להקב"ה, כי הרשעים הנהנים בלא ברכה גוזלים ושוללים ההשגחה מיוצר בראשית, ומוסרים הנהגת השפלים למזלות וכוכבים, כענין שנאמר (הושע ב, ז) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי וגו', קראו הגלגלים המושלים בארץ בטבעם ורוחניות שהם נפש להם, מאהבי, ואמרו כי הם הנותנים להם מזונות ולא ה' פעל כל זאת, ועל כן נקרא מי שאינו מברך גוזל אביו, שהקב"ה הוא סיבה הראשונה כמו שהאב סיבה לבן, וגוזל אותו ששולל ממנו ההשגחה ממעשה התחתונים כנזכר:
ומה שאמר וכנסת ישראל, רצה לומר כי מי הנוהג כן, גורם למניעת הטוב מהאומה, כמו שפירש רש"י שם, ולכנסת ישראל, כשחטאו הפירות לוקים, וכמאמר הנביא (הושע ב, יא) לנותני הכחות לרוחניים, לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו, מדה כנגד מדה, מי שאינה מודה בטובת המטיב, ראוי שימנע ממנו המטיב את טובתו, כמו שהאריך בזה בעל העקידה שער נ"ב עיין שם, כן ביאור המאמר לפי פשיטות:
אמנם יש דרך אחר בביאור מאמר זה, והוא הדרך אשר ישכון בו אור הקבלה המסורה בידינו, ויהיה הגזילה הנזכר בזה המאמר הגוזל להקב"ה כפשוטה גזילה ממש, ויתבאר על פי הסוד הגדול המסור לחכמי האמת, כי הברכות הם צורך גבוה, לא צורך הדיוט בלבד כאשר חשבו רבים, כמבואר בזוהר בכמה מקומות, וכמה פסוקים ותילי תילים של הלכות מגלים הענין הזה באר היטב. וזהו מה שכתוב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ופסוק (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, ודרשו רז"ל (איכ"ר א, לג) כל זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מתישין כח של מעלה וכו'. וזהו סוד (שבת פט, א) היה לך לעזרני, וסוד (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני. וזהו ענין (יבמות סד, א) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וזהו סוד הקדיש, יתגדל ויתקדש וכו'. והרבה פסוקים ומאמרים כהנה וכהנה מורים על זה, והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו איך יש זה ביכולת האדם, או אם יצדק מה יתן לו, ואיך יתורצו הפסוקים המנגדים לזה, יעיין בספר עבודת הקודש בחלק העבודה, ובהקדמתו, ובספר הפרדס שחיבר הגאון האלהי רבינו משה קארדווירא בשער מהות והנהגה פרק י"ז וי"ח וי"ט וכ' וכ"א, וימצא מרגוע לנפשו ומתוק לחכו. ואתה הקורא זיל קרי בהו אם בעל [נפש] משכלת אתה, כי דבריו הם דברי אלהים חיים, חיים הם למוצאיהם:
ועל פי הסוד הזה, יהיה דברי המאמר הנזכר בפנים שגוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, היינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמונע השפע הטהור הבא להם ממעלה ממלך עולם שהוא הבינ"ה עמ"ק ברכ"ה, כי שם צוה ה' את הברכה ג"כ כדאיתא בתיקונים, ונתנו סימן לדבר (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר, כי מעשרת כל הבנין בהשפעתם לשם. ומי שאינו מברך, הוא (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, במעילתו אשר מעל בקדשי שמים, והוא (משלי כח, כד) חבר לאיש משחית, דהיינו ירבעם בן נבט אשר הפריד בין הדבקים ועשה עגלי זהב. ומסיים הקרא (שם) אין פשע, פש"ע אותיות שפ"ע:
והנה אוסיף על הראשונות, לגלות טפח ולכסות טפחיים. הנה נוסח כל הברכות הם, ברוך אתה ה' אלהינו וכו', שאנו מזכירין ב' שמות, שם ידו"ד ושם אלהים, וזהו יחוד מדת הרחמים עם מדת הדין, כי אלהים עולה כמנין הטבע כדאיתא בזוהר, וזהו מדת הדין לעשות כפי טבע הענין, אבל שם ידו"ד שהוא מדת הרחמים גוף האילן גילוי של מלך מלכי המלכים ובאור פני מלך חיים, ואז נמצא תוספות ברכה בעולם ומשנה הטבע, דהיינו שם אלהים, כי נתהפך מדת הדין לרחמים, וזהו (שמות יח, יא) כי גדול ה' מכל אלהים. לכך בברכתינו שאנו רוצים להמשיך עלינו ברכה, צריכין אנו לחבר שני שמות הללו יחד, גם כי ב' שמות הללו דהיינו ידו"ד אלהים עולים במנין יב"ק שהוא ראשי תיבות "יחוד "ברכה "קדושה, שהן ג' קוין, קו החסד, קו הדין, קו הרחמים, שהוא כלל כל האצילות הקודש, כמבואר כל זה בזוהר ובפרדס. ואז כשפותח המקום עליון אלהים שהוא דין, נתהפך ונעשה י"ה מל"א שהם אותיות אלהים, רצה לומר שהשפעתו בכל, דהיינו שהאם רובצת על הבנים שהוא הבינה שהם ברכת ה' משפיע למרכבה העליונה לג' אבות שהן חס"ד די"ן רחמי"ם ג' קוין כלל כל אצילות. וזהו מ"י אל"ה אותיות אלהי"ם, שבינ"ה נקראת מ"י כמבואר בזוהר ובפרדס פרק ח' משער השמות, ומשפיע לאל"ה שהם סוד ג' אבות כמבואר הכל בפרדס במקום הנזכר, וכשבינ"ה שנקראת מ"י היא בחבור עם הג' אבות שנקראים אלה, אז נעשה משניהם חבור אחד תיבה אחת אלהים, כמבואר בפרדס באר היטב במקום הנזכר, והרוצה להבין דברי יעיין שם:
וכתב עוד שם, שכאשר חטאו ישראל בעגל, אז בפשעם שלחה האם דהיינו שאין בינ"ה משפעת למטה, ומה שהיה כבר מ"י אל"ה בחבור אחד בתיבה אחת אלהים, עתה נחלק לב' מ"י אל"ה, ומי פנה למעלה, ומאל"ה נעשה אלה בקמ"ץ שהוא סוד הקליפות. וזהו שאמרו ישראל (שמות לב, ד) אל"ה אלהיך ישראל, שהפרידו אל"ה מן מ"י, ואלהים שהוא בטבע מדת הדין פועל פעולתו וטבעו:
ונראה לי דזהו סוד מה שאמר הכתוב (תהלים פב, ו), אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון. אמרתי שאתם מחברים מ"י עם אל"ה, שיהיה תיבה אחת אלהים, ואז הייתם בכלל ברכה, כי באור פני מלך ברכה, כמו שאנו מתפללין (בתפלת שמונה עשרה) ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך. אכן עתה שחטאתם ונפרד מ"י מן אל"ה, כענין (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר, ואלה נתהפך לאלה בקמ"ץ שהוא סוד הקללה והארור שאירע לאדם בסיבתו מאת הנחש שנאמר בה (בראשית ג, יד) ארור אתה וגו', וזהו (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון:
וזה היה גם כן חטאת ירבעם בן נבט, שעשה ג"כ עגלי זהב (מל"א יב, כח), ואמר אלה אלהיך ישראל, שהפריד אל"ה מן מ"י. ולכן כשבא יוסף עם בניו ליעקב אבינו ע"ה שיברכם, ראה ברוח הקודש שיצא מהם ירבעם שהפריד מן מ"י אלה שאז הוא בכלל ארור ואינו בכלל ברוך כדפירשתי לעיל, על כן אמר יעקב (בראשית מח, ח) מי אלה שאינן ראויין לברכה (ע"ש ברש"י ד"ה ויאמר מי אלה), רצה לומר מאחר שאין אלהים בחיבור אצלם, אלא מ"י אל"ה, נמצא שאינם בכלל ברכה. והשיב יוסף לאביו (בראשית מח, ט), בני הם, ירצה בקדושתם, אשר נתן לי אלהים בזה, רצה לומר בבחינת אלהים ביחודו, וזהו שאמר בזה, רצה לומר בזה אלי ואנוהו, כי לעת עתה הם בבחינת אלהים ביחודו. ואז אמר (שם), קחם נא אלי ואברכם, ואז ברכם בשם אלהים, כמו שכתוב (בראשית מח, כ) ישימך אלהים וגו', וק"ל:
כלל העולה מכל זה, כי כל המברך על כל דבר, אז מתברך, כי פותח מקור העליון ומיחד שם ידו"ד עם אלהים, ואז מתחבר מ"י עם אל"ה, היפך ירבעם. ויבין את זאת המשכיל והפקח, וישמע חכם ויוסיף לקח::

וזהו שאמר (תהלים פב, ז) אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון. אלהים הוא מעלת משה רבינו ע"ה שנתנו הש"י אלהים לפרעה, דהיינו שהיה מושל על שר שלו ששר מצרים הגדול שבכל השרים. ואמר אלהים אתם, בלשון רבים כי משה רבינו ע"ה כולל ששים רבוא כי שקול הוא נגד כל ישראל (שהש"ר א, סד). ובני עליון כלכם, אתם אומה ישראל הייתם ראוים להיות בני עליון דהיינו צבא של מעלה ומשה רבינו ע"ה עליכם כמו אלהים על צבא מעלה. אכן אתם ישראל קלקול שלכם גורם כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, כמו שהפיל הקב"ה השרים של מעלה בפני משה, כן אתם תפולו: