מוסר על תהילים צט:ו

ודרשו רז"ל (שבת פ"ב דף ל"ב) חלה אדם ונטה למות אומרין לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין שהרבה התודו ולא מתו והרבה לא התודו ומתו והרבה מהלכים בשוק ומתודין ושמא בזכות שתתודה תחיה. וכן דרשו בסיפרא ואשמה הנפש ההיא זה בנין אב לכל המתים שטעונים וידוי. אם היה יכול להתודות בפיו יתודה ואם אינו יכול להתודות בפיו יתודה בלבו ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו. ועוד דרשו ז"ל שאומרים לו אם הוא נושה באחרים או אחרים נושין בו או הפקיד אצל אחרים או אחרים הפקידו אצלו. וכן מצינו בבני קרח שלא היו יכולין להתודות בפיהם והתודו בלבם ונתקבלו ויצא מהן שלשלת גדולה שהיו משוררים במקדש ומהן היה שמואל הנביא ששקלו הכתוב כמשה ואהרן שנאמר (תהילים צ״ט:ו׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, וכן אמרו במדרש תהלים (שם מה) למנצח על ששנים לבני קרח רחש לבי דבר טוב מי שאינו יכול להתודות בפיו יתודה בלבו שכן בני קרח לא היו יכולין להתודות בפיהם לפי שהיו רואים שאול פתוח תחתיהם ואש מלהטת עליהם ולא היו יכולין להתודות בפיהם והתודו בלבם שנא' רחש לבי דבר טוב וקבלם הקב"ה. ולמה רחש לשון יחיד והלא שלשה היו ללמדך ששלשתם שוים בלב א' ומה שכיון זה כיון זה. אומר אני מעשי למלך אם רחישה למה אמירה ואם אמירה למה רחישה אלא כך אמרו אם בלבבנו רחשנו כבר אמרנו מעשינו להקב"ה ולא היה להם פנאי לומר בשפתותיהם ואמרו בלבם:

וגרסי' במדרש תנחומא כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם. פתח ר' תנחומא, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. בעשירי תורה מדבר. כיצד, אדם שלמד תורה הרבה, אין תלמידיו מניחין לו לישון, אלא יושבין ועוסקין בתורה ואומרין שמועות על שמו. וכן משה רבינו ע"ה לימד תורה לישראל הרבה, וקבע להם פרשה שיהוא קורין בכל שבוע ובראשי חדשים ובמועדים, ואמ' לפני הב"ה, רבונו של עולם, משאני מת איני נזכר. אמ' לו, חייך, כשם שאתה עומד עכשיו, כך תהיה [עומד] כשישראל קורין את התורה, הה"ד כי תשא את ראש בני ישראל, ר"ל כי תשא לעתיד לבא. וגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה מקום, אמ' רב חייא בר אשי, תלמידי חכמים אין להם מנוחה מדברי תורה בעולם הזה ואין בעולם הבא, שנא' (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל. ד"א מתוקה שנת העובד והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, אדם שנפטר מן העולם הזה בן עשרים שנה יכול לומר לפני הב"ה, רבונו של עולם, אילולי שסלקתני מן העולם בחצי ימי הייתי מאריך ימים ומרבה תורה ומצות, לפיכך הוא אומר אם מעט ואם הרבה יאכל, שמתן שכר של זה בחצי ימיו כמתן שכר של זה שהזקין ולמד תורה הרבה. דאמ' ר' תנחום, חס ושלום, שהרי משה רבינו ע"ה שימש את ישראל במצרים ובמדבר ארבעים שנה וחיה מאה ועשרים שנה, ושמואל הנביא ע"ה היו כל ימיו חמשים ושתים שנה וסבל טורחן של ישראל ומשאן, ושקלן הכתו' כאחד, שנא' (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם. אמ' ר' לוי, משל [למה הדבר דומה], למלך ששכר פועלין. כשהיו עושין מלאכת המלך, נטל אחד מהם וטייל עמו. לערב באו הפועלים ליטול שכרן. אותו שטייל עם המלך היה אומר, אילולי שסלקתני מן המלאכה היה שכרי מרובה. כך אותו שמת בחצי ימיו אומר לפני הב"ה, אילולי שסלקתני בחצי ימי הייתי לומד תורה הרבה. וגרסי' בבראשית רבה אמ' ר' אבון, דברי תורה נמשלו לקונדייטון, מה קונדייטון יש בו דבש, יש בו יין, יש בו פלפלין, אף דברי תורה כך. יש בהם דבש, שנא' (תהלים יט, יא) ומתוקים מדבש ונופת צופים. יש בהם יין, שנא' (שיר השירים א, ב) כי טובים דודיך מיין. יש בהם פלפלין, שנא' (תהלים קיט, קמ) צרופה אמרתך מאד.

והנה רז"ל אמרו (תנחומא ה) שעינו הטעה את קרח שראה שלשלת גדולה יוצא ממנו שמואל הנביא כו'. אבל לא ידע שהשלשלת הזה הוא ההיפך ממנו, כי קרח היה בעל מחלוקת ועשה מחלוקת עם משה ואהרן, ושמואל היה טוב עם אלקים ועם אנשים דהיינו מדריגת משה ואהרן. וכבר כתבתי למעלה כי ג' שלמויות אלה הן בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וכמו שכתוב (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, זהו מה שכתוב (עי' ש"א ב, כו) טוב עם אלקים ועם אנשים. ובזה יובן מה שאמרו רז"ל (ברכות לא, ב) שהתפללה חנה להיות לה זרע אנשים שיהיה שקול כמשה ואהרן. וכן כתיב (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, שקול שמואל כמשה ואהרן. וקשה הלא כתיב (דברים לד, י) לא קם כמשה. אלא הענין הוא שהיו בו ממדות משה ואהרן. כי משה רבינו ע"ה לרוב דביקותו באלהים אחז במדות הכל לאלהים. וזהו שנקרא משה איש האלהים, כי לא היה לו פנאי כל כך לעסוק בעסקי בני אדם והיה טוב עם אלהים. ואהרן אחז במדת שלום ותמיד עסק לרדוף שלום בין איש לרעהו, והיה ביותר טוב עם האנשים. ושמואל הנביא אחז ממדת שניהם, היה טוב עם האלהים מעין דוגמת משה רבינו ע"ה, והיה טוב עם אנשים מעין דוגמת אהרן הכהן. וכן מצינו שהיה מסבב מעיר לעיר לעשות משפט אמת ושלום: