מוסר על תהילים קד:ד

ואמר ג' פעמים אש"ר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים וגו' (שם), להראות לנו דוגמא מהאחדות שנראה ונתבונן עד מקום שראייתינו שולטת, ונראה אחדות העולמות, ומזה נבין שסיבתם למעלה גבוה על גבוה הכל אחד יחיד ומיוחד. אמר אשר בשמים ממעל, דוגמתו בעצמו הוא אשר בארץ מתחת. וכענין המבואר בזוהר פרשת ויקרא (ח"ג ט, ב), ר' יהודא פתח, ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים (בראשית א, ג). תא חזי, בשעתא דקודשא בריך הוא ברא עלמא, ברא שבעה שחקים לעילא, ברא שבעה ארצות לתתא. שבעה ימים, שבעה נהרות. שבעה יומין, שבעה שבועות. שבע שנים, שבע פעמים. שבע אלפי שנין דהוי עלמא, קב"ה בשביעאה דכלא. ז' שחקים לעילא, ובכל חד וחד שמישיא וככביא ומזלות דמשמשי בכל רקיע ורקיע, וכולהון מאינון רתיכין אילין על אילין קבילו עליהון עול מלכותם דמריהון, ובכולהו רקיעין אית רתיכין ושמשין משניין דא מרא, אילין על אילין. מנהון בשית גדפין, מנהון בד' גדפין, מנהון בד' אנפין, מנהון בתרין אנפין, מנהון בחד, מנהון אשא דלהיט, מנהון מיא, מנהון רוחא, הדא הוא דכתיב (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכולהו רקיעין אילין על אילין כגלדי הבצלים, אילין לתתא ואילין לעילא. כל רקיע ורקיעא אזלא ורעשא מאימת דמאריהון, על פומיה נטלין, ועל פומיה קיימן, ועלאה מכולהו קב"ה דנטיל כלהו בחיליה ותוקפי. כגוונא דא, שבע ארצות לתתא וכלהו בישובא, בר דאילין עלאין, ואילין תתאין, וארעא דישראל עלאה מכולהו, ירושלים עלאה על כל ישובא. וחברייא יתבו דרומא, חמו בספריא קדמאי ובספרא דאדם, דהכי מחלק כל אינון ארצות דכלהו משתכחי לתתא כגוונא דאינון רקיעים לעילא, אילין על אילין ואילין על אילין, ובין כל ארעא וארעא רקיע דמפריש בין דא לדא, ועל דא כולהו ארצות פרושין בשמהן, ובינייהו גן עדן וגיהנם. ואית בנייהו בדיין משניין אילין מאילין, כגוונא דאינון רתיכין דלעילא, מנהון בתרין אנפין, מנהון בארבע, מנהון בחד, וחיזו דאילין לא כאילין, ואי תימא כו', עיין שם באורך:

ידוע כי מעלת האדם הוא שהוא מדבר, שכן סדר המדריגות מהנמצאים הוא, דומם צומח חי מדבר, שעל ידי הדבור הוא משתוה עם המלאכים, כי הדבור החצוני הוא נמשך מהדבור הפנימי, כי מדריגות האדם ברוחניות שכלו הוא נפש רוח ונשמה שהן מעשה דבור מחשבה. ופירש הרשב"י ע"ה, שהדבור הוא מחיות הקודש שהוא מדריגות הרוחות (כמו שכתוב (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות), וע"י הדבור יש כח באדם לידבק בקדושה, ועל זה נאמר (קהלת ג, כא) ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה [היורדת היא] למטה [לארץ] בסוד עשיה. וזהו שכתוב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא. ואם הדבור היוצא מפי האדם אינו דבור של קדושה, רק הבל פיו הוא הבל שיש בו חטא, ואף אם אין בו חטא רק הוא דבר ריק הוא, אזי ההבל הבל הבלים והוא הבל ורעות רוח, ואז אין רוח האדם העולה למעלה, רק הוא ובהמה שוים:

והנה מקדש מעט הוא קדושת המעשה קדושת הגוף, עיר קטנה ואנשים בה מעט (קהלת ט, יד), הקב"ה מסייע לו ומשפיע קדושה רבה סוד רוחניות הנפש סוד העשייה, מה רבו מעשיך ה' (תהלים קד, כד). מקדש שלמטה הוא קדושת הדיבור, שבו משותף עם מלאכי השרת לשון שמלאכי השרת משתמשין, אז מקדשין אותו מלמעלה ומקוים בו (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, עושה מלאכיו רוחות (תהלים קד, ד), זוכה לרוח סוד עולם היצירה בעולם הזה לראות עולמו בחייו, דהיינו שמתקדש ברוחניות המחשבה, אז זוכה לחיי העולם הבא סוד רוחניות הנשמה החצוב מכסא הכבוד שהוא סוד עולם הבא. וכבר באו דברים אלה בראשית חכמה בשער הקדושה מענין נפש רוח ונשמה, ודיבור ומחשבה ומעשה אשר הם לעומתם, והאריך בהם בדברי אלהים חיים, אשרי עין ראתה כל אלה, ואשרי עין רואה ואוזן שומעת ולב מבין, ומתקדש בשלש קדושות האלה, ואז הוא בכלל הצדיקים למתדבקין נפש ברוח, ורוח בנשמה, והנשמה בקב"ה, אשר הם התקשרות רוחניות עשייה יצירה בריאה. ובני עליה נכנסים לפני ולפנים במדרגת נפש רוח ונשמה סוד מלכות תפארת בינה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, קדוש יאמר לו: