וְיַ֤יִן ׀ יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב־אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב־אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד׃
שני לוחות הברית
אלו המצות הם הזדככות טהרת הנפש והגוף. חלה כתיב (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. והארכתי במקום אחר (עי' שער האותיות אות ק' ריש הל' מאכ"א - קדושת האכילה ד"ה ודבר זה מצאתי) בשם האר"י ז"ל שהפסוק זה מבאר חקירת החוקרים מה זה שמכח המאכל נשאר הנשמה דביקה בגוף, הלא אין בהנשמה אכילה. אלא הענין כי המאכל הוא גופני ורוחני, כי אין דבר מלמטה שאין בו שפע רוחני מלמעלה המוציאו לפועל ואומר לו גדל, וכמו שיש דביקות במאכל רוחני וגופני, כן נשאר דביקות נשמה בגוף על ידי המאכל, והנשמה נהנה מהרוחניות, והגוף מהגופניות. זהו שאמר לא על הלחם לבדו, כלומר מצד הגופניות שבו שאתה רואה, מזה יחיה האדם, אלא מצד מוצא פי ה' שהוא הרוחני הנשפע בו שאמר לו גדל. על כן ציותה התורה לעורר כח הקדושה שבלחם ולהפריש חלה, והיא חלק גבוה שזכה לכהן שהוא קדוש שיאכל אותה, ואז העיסה מזכך גוף ונפש האוכל. גם אדם הראשון היה חלתו של עולם, והיה שלם בגוף ונפש, וכשקלקל גרם לקוץ ודרדר תצמיח ובזיעת אפך תאכל לחם (בראשית ג, יט). ובהרמת חלה ונתינה להכהן שהוא קודש, אז נתקדש הלחם להיות לחם לבב אנוש יסעד שורה עליו הטהרה:
מנורת המאור
ר"ל יין פוטר כל מיני משקין ומים ששתה אחר הסעודה קודם ברכת המזון. בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, דלשתות פטור לשרות. השותה יין ומברך עליו פוטר כל יין שישתה מאותו היין שבירך עליו כבר עד ברכת המזון, והוא הדין בקדוש ובהבדלה. אבל אם בא לו בתוך המזון יין אחר, מברך עליו הטוב והמטיב, ולאו דוקא הביאו לו עתה מחדש, אלא הוא הדין אם היה לו מתחלה שני מיני יין, מברך על השני הטוב והמטיב. וי"מ דוקא שידע שהשני משובח מן הראשון. והתוספות פירשו אפי' שאינו יודע אם הוא משובח ואם הוא לאו יש לו לברך, אלא א"כ יודע שהוא גרוע מן הראשון. ואין לו לברך הטוב והמטיב אלא אם יש אחר עמו, אבל אם הוא לבדו לא. והטעם שמברכין על היין הבא בתוך המזון הטוב והמטיב הוא זכר להרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה, כמו שכתבתי למעלה. ולמה זוכרין אותה על היין, לפי ששמו אותם האויבים גדרים לכרמים, וכההיא דתניא שבעה שנים זבלו אויביהם את כרמיהם בדמי הרוגי ביתר. ועוד טעם אחר זוכרין הרוגי ביתר על היין, כדי שלא ישמחו יותר מדאי וכדי לזכור חורבן ירושלם וביתר וערי ישראל ויתעצבו, על שם אם אשכחך ירושלם וגו', תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. והשמחה היא ביין, שנא' (תהלים קד, טו) ויין ישמח לבב אנוש, ויין על יין מוסיפין שמחה על שמחה. ולפי' זוכרין הרוגי ביתר זכר לירושלים, כדי שלא ישמחו יותר מדאי, כמו אפר מקלה שעל גבי החתנים, וכמו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט זכר לירושלם, כדי שלא ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה בגלות.
שמירת הלשון
וְלֹא לְחִנָּם נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְלֶחֶם, דִּכְתִיב (משלי ט' ה'): "לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי". לוֹמַר לְךָ, כְּשֵׁם שֶׁלֶּחֶם הוּא סוֹעֵד הַלֵּב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ק"ד ט"ו): "וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד", וְאִם לֹא יֹאכַל לֶחֶם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, נֶחֱלָשׁ לִבּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם לֹא יֹאכַל לֶחֶם שָׁבוּעַ נֶחֱלָשׁ לִבּוֹ מְאֹד, וְקָּשֶׁה לוֹ לְהַשִּׂיג הַכֹּחוֹת שֶׁאִבֵּד עַל יְדֵי זֶה. כֵּן מַמָּשׁ לִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא סוֹעֵד אֶת נֶפֶשׁ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁיֵּשׁ בָּאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וְאִם לֹא יִלְמֹד אֵיזֶה יָמִים, וְכָל שֶׁכֵּן שָׁבוּעַ שָׁלֵם, נֶחֱלֶשֶׁת עַד מְאֹד, עַל כֵּן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר עַד מְאֹד, שֶׁלֹּא לְבַטֵּל אֶת הַקְּבִיעוּת אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. וּלְבַד שֶׁזֶּה הוּא הֶזֵּק לַיּוֹם הַשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי שֶׁאַחַר זֶה, כִּי קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁגַּם בָּהֶם לֹא יִלְמֹד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בִּמְלִיצַת הַתּוֹרָה שֶׁאוֹמֶרֶת: "אִם תַּעַזְבֵנִי יוֹם, יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךְ". וְקָשֶׁה לוֹ מְאֹד אַחַר כָּךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ מֵחָדָשׁ וְלִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה. אֶלָּא אֲפִלּוּ אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁהוּא לוֹמֵד, אִם הַקְּבִיעוּת אֵינָהּ בִּתְמִידוּת, אֵין רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה שׁוֹרָה כָּל כָּךְ עַל הַלִּמּוּד הַהוּא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם הַקְּבִיעוּת שֶׁלּוֹ הִיא בִּתְמִידוּת, קְּדֻשָּׁה גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה שׁוֹרָה עַל כָּל לִמּוּד וְלִמּוּד * מִלְּבַד שֶׁהוּא דָּבָר פָּשׁוּט מִצַּד עַצְמוֹ, וְנִמְצָא כְּעֵין זֶה לְעִנְיַן כַּמָּה דְּבָרִים בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, יוּנַח לָנוּ בָּזֶה גַּם כֵּן מַה דְּאָמְרִינַן בְּשַׁבָּת דַּף י"א. : אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּגוֹן רַשְׁבִּ"י וַחֲבֵרָיו שֶׁתּוֹרָתָן אֻמָּנוּתָן, אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ, מַפְסִיקִין בֵּין לִקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה. דְּלִכְאוֹרָה יִפָּלֵא, אִם בֶּאֱמֶת הַתּוֹרָה מִצַּד עַצְמָהּ גְּדוֹלָה מִתְּפִלָּה, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין בְּדָבָר אֶחָד שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, נַעֲשֶׂה גַּם עַתָּה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן. אֲבָל לְפִי דְּבָרֵינוּ נִיחָא, דְּהוֹאִיל שֶׁאֵין תּוֹרָתֵנוּ תְּמִידִית וְאֵין חֲבִיבָה אֶצְלֵנוּ כָּל כָּךְ, וְהָרְאָיָה שֶׁאָנוּ מְבַטְּלִין אוֹתָהּ לְאֻמָּנוּתֵנוּ, אֵין כֹּחַ קְדֻשָּׁתָהּ גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, שֶׁתִּתְבַּטֵּל עַל יָדָהּ מִצְוַת תְּפִלָּה: . עַל כֵּן אִם מֵחֲמַת דֹּחַק גָּדוֹל מֻכְרָח לְבַטֵּל בְּאֵיזֶה יוֹם הַקְּבִיעוּת שֶׁלּוֹ, יִהְיֶה עָלָיו מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹב וִימַהֵר לִפְרֹעַ בְּמֵעֵת לְעֵת זֶה, כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּעֵרוּבִין (דף ס"ה.) עַל רַב אֲחָא בַּר יַעֲקֹב, דַהֲוָה יָזֵיף (בִּימָמָא) וּפָרַע (בְּלֵילְיָא), וּכְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. (כְּשֶׁהָיָה טָרוּד לְפַרְנָסָתוֹ, לָוָה מִזְּמַנּוֹ בַּיּוֹם, וְהָיָה פּוֹרֵעַ בַּלַּיְלָה קְבִיעַת עִתּוֹ לְלִמּוּד הַתּוֹרָה).