מוסר על תהילים קה:יח

בני, בואו ואלמדכם מעלת הצניעות. בני דעו כי מעלת הצניעות היא מן המדות החשובות והמיוחסות, מפני שהיא מג' מדות שהקדוש ברוך הוא מבקש מישראל, שנאמר (מיכה ו, ח) מה ה' אלהיך דורש מעמך וכו', והצנע לכת עם אלהיך. ולא עוד אלא שמגנת על האדם מעין רעה, ומצילתו מן החטאים והעונות, שכן מצינו ביוסף הצדיק, שמפני שנוהג עצמו בצניעות, ניצל מאדנותו אשת פוטיפר שלא נכשל בה, כענין שנאמר (בראשית לט, ז) ותשא אשת אדניו את עיניה, וגו', היא נשאה עיניה כדי להסתכל בו, והוא לא נשא עיניו להסתכל בה. שכן אמרו חז"ל באגדה, שרצועה של ברזל נתנה תחת צווארו, כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואף על פי כן לא הביט, שנאמר (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו. ומצינו שמטרונה אחת שאלה את רבי יוסי אמרה לו, אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה עומד בפרקו, ולא היה עושה הדבר ההוא. הוציא לפניהם ספר בראשית התחיל קורא מעשה ראובן יהודה ותמר, אמר לה ומה אלו שהיו גדולים וברשות אביהן לא כיסה עליהן הכתוב, זה שהוא קטן וברשות עצמו על אחת כמה וכמה.

חמישי. אם יהיה אדם חבוש בבית האסורים במוטות ובשלשלאות שעל רגליו, יכנע לבו בענוייו, שנא’ (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו וגו', אסירי עני וברזל.

טעם הענויים. אמ' קרא בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם, וענוי מתפרש לעניינים הרבה. יש ענוי בעבודה קשה, ויש ענוי בהליכת דרכים, שנא' (תהלים קב, כד) ענה בדרך כחי, ויש ענוי בבית האסורים, שנא' (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו, ויש ענוי לאשה אם יבא עליה איש שלא ברצונה, שנא' (איכה ה, יא) נשים בציון ענו. אבל בכאן לא צוה על אחד מאלו שאלו הן ענויי הגוף, ולא צוונו [אלא] על ענויי הנפש, שנא' ( ויקרא טז, כט) תענו את נפשותיכם. וענוי הנפש ברעב, שנא' (ישעיהו נח, י) ונפש נענה תשביע, הא למדנו שענוי הנפש היא ברעב. וגרסי' במס' יומא, משום ר' ישמעאל אמרו, נאמר כאן תענו את נפשותיכם, ונאמר להלן ויענך וירעיבך, מה להלן רעבון, אף ענוי האמור כאן רעבון. וגרסי' במדרש כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא, דברים שיש בהן אבוד נפש, ואיזו זו, זו אכילה ושתיה. ועוד למדנו מתענו את נפשותיכם, אמ' תענו ולא אמר תצומו, מלמד שבא להוסיף ענוי אחר עם הרעבון. וכלל הכתוב עם ענוי הרעב ענויים אחרים, והם רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. דתנן יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ומפרש בגמ' היינו ענוין כנגד מי, אמ' רב חסדא, כנגד חמשה ענויין שבתורה, והם שנים בפרשת אחרי מות, ושנים בפר' אמור אל הכהנים, ואחד בפרשת פנחס. ומקשי' בגמ' הני חמשה הוו, ואנן שיתא תנן. לא קשיא, שתיה בכלל אכילה היא, שנא' (דברים יד, כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת, ויין ושכר אע"פ ששותין אותן, אמרן הכתוב בכלל אכילה.