מוסר על תהילים קטז:טו

מכל מקום יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קטז, טו), וטוב מאוד זה המות כי אז חוזר למעליותא דהיינו לגן עדן וחי לעולם חיי הנשמה ועולה ממדריגה למדריגה, על כן נקבר במערת המכפלה ששם פתוח פתח לגן עדן, כדאיתא בזוהר בפרשה זו (ח"א קכז, א), ר' יודא אמר, אברהם ידע בההיא מערתא סימנא, ולביה ורעותיה תמן הוה, בגין דמקדמת דנא עאל לתמן וחמא לאדם וחוה טמינין תמן. ומנא הוה ידע דאינון הוו, אלא חמי דיוקניה ואסתכל ואתפתח לי' חד פתחא דגן עדן תמן, וההוא דיוקנא דאדם הוה קאים לגבי'. ותא חזי, כל מאן דאסתכל דיוקנא דאדם לא אשתזיב לעלמין ממות, בגין דהא בשעתא דב"נ אסתלק מעלמא דחמי לי' לאדם, ובההוא זימנא מת. אבל אברהם אסתכל ביה וחמא דיוקנא, וחדא נהורא דנהיר במערתא וחד שרגא דליק, כדין תאיב אברהם דיוריה בההוא אתר, ולביה ורעותיה הוה תדיר בההוא מערתא, עד כאן לשונו:

דע בדברי הימים (א, א) מתחיל אדם שת אנוש כו' וחשיב כל הדורות ואל"ף דאדם רבתי. כתיב (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, רומז אל"ף מן אדם. הנה העולם נברא באמת, הנה ראש הבריאה וסופה חתומה באמת, בראשית בר"א אלהי"ם א"ת סופי תיבות אמ"ת. ויר"א אלהי"ם א"ת כל אשר עשה וגומר, סופי תיבות אמ"ת. ונרג"ן שהוא הנחש הקדמוני הוציא דיבת שקר והפרידה האלף מן אדם ונשאר דם, והאלף מן אמת ונשאר מת, כי גרם להעולם דם ומות. והנה נתנה התורה שהוא תורת אמת לישראל הנקראים אדם, ואז היה ראוי לפסוק דם ומות דהיינו חרב האומות ומיתה בצד מלאך המות, כמו שדרשו רז"ל (שמו"ר מא, ז), חרות (שמות לב, טז), אל תקרי חרות אלא חירות מהאומות וממלאך המות. אך קלקלו אח"כ בעגל וכתיב (תהלים פב, ו) אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, הרי דם ומות. מכל מקום מיתת הצדיקים והחסידים עליהם נאמר (שם קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי הם באים לשלימות. וכתיב (שם יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. בזוהר אמר (ח"ג רלז, א) פינחס ראה אות מ' פורח באויר, אמר גמירנא אות מ' סימן דמלאך מות, עיין בתורה שבכתב שלי פר' פנחס שם הארכתי:

וענין הכל, כי מאז חטא אדם אז (תהלים קטז, טו) יקר המותה, והיסורין לטובה למען התיש את החומר ולהמית זוהמת הקליפה, וזהו ענין היסורין כאשר הארכתי בדרשות אחרות, וכמו שכתבתי בהגה"ה עמק הברכה על ענין (בראשית ג, כב) ועתה פן ישלח ידו, אין ועתה אלא תשובה כו', כל זה שייך לכאן. על כן הובא למצרים לגלות מלאה כשפים וקליפות להיות מעונים שם בכור הברדל, וזהו גניבת יעקב לב לבן הארמי, וארמי ירד מצרימה, כי ראוי יעקב לירד למצרים ולהיות מנוגע ומעונה לא לרעתו כי אם לטובתו ולסיבת אדם קדמאה, וזהו (הושע יא, ד) בחבלי אדם כו', ומשל לפרה שסוברת שהשחיטה היא לרעתה, ואינו אלא לטובתה כי בזה באה אל השלימות, וכל ענין זה מבואר במקום אחר. וכן ביאר בזבח פסח עיין שם בטעם גלות מצרים, על כן היה ענין פרעה הכל ענין קשיות לבו^הגה"המתורץ הקושיות שהקשיתי, איך עמדו כל כך בקשיותם ולא הכירו ולא יראו את ה', כי היו מקולקלים::