כִּֽי־עָנִ֣י וְאֶבְי֣וֹן אָנֹ֑כִי וְ֝לִבִּ֗י חָלַ֥ל בְּקִרְבִּֽי׃
אור הצפון
ומכאן על אחת כמה וכמה, אם יש באדם איזו זיקה של חטא בודאי שיש פגם בחיותו. ומזה נבין מה שאמר דוד המלך ע״ה: ״ולבי חלל בקרבי״ (תהלים קט), כלומר שדוד ראה את עצמו בגלל חטאו בבחינת מת. והנה מופלא הדבר. חז״ל אומרים: ״צדיקים במיתתם קרויים חיים״ (ברכות יח). ואם במיתתם כה כל שכן בחייהם, שהם במעלה הגדולה ביותר של החיים. ואם הדברים הללו נאמרו בכל הצדיקים, על אחת כמה וכמה בדוד מלך ישראל המהוה קנה המדה של צדקות, אשר לפיה מעריכים בכתבי הקודש את מדריגת מלכי יהודה עד כמה שהלכו בדרך דוד אביהם. ועוד שנאמר עליו בפירוש: ״דוד מלך ישראל חי וקים״, שאף לאחר מיתתו הוא נשאר חי וקים לעולם. ועם כל זה, בגלל איזו פגימה דקה שנמצאה בדוד, שאי אפשר לקראותה בשם חטא, כפי שחז״ל מעידים: ״כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה״ (שבת נו), אמר דוד על עצמו שהוא בבחינת חלל, שהוא דומה למת.
מנורת המאור
ועוד גרסי' בפסיקתא וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד וכי עצום עושה דברו. שהוא מעצים כחן של צדיקים לעשות רצונו. כי גדל יום ה' מאד, זה יום הכפורים, ומי יכלינו. כדגרסי' בפ"ק דמסכתא ראש השנה אמ' ר' יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. אלה לחיי עולם, אלו הצדיקים גמורים, ואלה לחרפות לדראון עולם, אלו הרשעים גמורים. ימחו מספר חיים, אלו הרשעים. חיים, אלו הצדיקים. ועם צדיקים אל יכתבו, אלו הבינוניים, שנתן להם הב"ה עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, אם עשו תשובה נכתבים עם הצדיקים, ואם לאו נכתבים עם הרשעים. הא למדנו שכל זמן שעושין הצבור [תשובה] שתשובתן רצויה, ויחיד שתשובתו רצויה בכל זמן, ויותר בעשרת ימי תשובה. אמ' ר' אבין, מאי קרא ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו. ימחו מספר, זה ספר של רשעים גמורים. חיים, זה ספרן של צדיקים גמורין. ועם צדיקים אל יכתבו, זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמ' מהכא, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, [מחני נא, זה ספרן של רשעים, מספרך, זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת], זה ספרן של בינוניים. תניא בית שמאי אומרים, שלש כתות ליום הדין, כת אחת של צדיקים גמורים, וכת אחת של רשעים גמורים, וכת אחת של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם. שנא' (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. בינוניים, שעונותיהם שקולין כנגד זכיותיהם, יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנא' (זכריה יג, ט) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף כסף ובחנתים כבחון את הזהב, ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ובית הלל אומר', רב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, ועליהם נאמרה כל הפרשה כולה, דלותי ולי יהושיע. פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש. לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ומשימן אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שנא' (מלאכי ג, כא) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין והמשומדים והאפיקורסים והמסורות, ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושנתנו חתיתם בארץ החיים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונדונין בו לדור ודור, שנאמר (ישעיהו סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', וגיהנם כלה והם אינם כלים, שנא' (תהלים מט, טו) וצורם לבלות שאול מזבול לו, כמו שכתבתי למעלה. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת ע"ז א"ר יהושע בן לוי, לא עשו ישראל העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ר"ל צבור, שנא' (דברים ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי, לבבם לשון רבים. והיינו דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתי' (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ר"ל לבי לשון יחיד, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, שנאמר (דברים ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה וגו'. אלא מפני מה [עשו], לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו, כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים להם, כלך אצל צבור. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתי' (שמואל ב כג, א) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על, על שהקים עולה של תשובה.
אורחות צדיקים
תְּשׁוּבַת הַגָּדֵר כֵּיצַד? לֹא יִרְאֶה שְׂחוֹק נָשִׁים וּבְתוּלוֹת, וְלֹא יִסְתַּכֵּל בְּאִישָׁהּ בְּפָנֶיהָ אוֹ בֵּין דַּדֶּיהָ, וַאֲפִלּוּ בְּאִשְׁתּוֹ בְּעוֹד שֶׁלֹּא טָבְלָה. וְכֵן יַעֲשֶׂה גָּדֵר לְכָל הַמִּצְווֹת. וְכָתַב הָרַאֲבָ״ד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: וְרָאִינוּ לְרַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ חֲסִידִים גְּמוּרִים, וְהָיוּ גּוֹדְרִים עַצְמָם בְּכַמָּה גְּדֵרִים. וְהָיָה מֵהֶם מִי שֶׁפָּרַשׂ מֵאִשְׁתּוֹ אַחֲרֵי שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה גּוֹדֵר עַצְמוֹ, לְפִי מָה שֶׁהָיָה מַכִּיר אֶת עַצְמוֹ. יֵשׁ אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּאֲוָה לַעֲבֵרָה אַחַת וְאֵין לוֹ תַּאֲוָה לַעֲבֵרָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן לְאֶחָד יֵשׁ תַּאֲוָה לִזְנוֹת וְלֹא לִגְנֹב, וְלַשֵּׁנִי יֵשׁ תַּאֲוָה לִגְנֹב וְלֹא לִזְנוֹת. לָכֵן כָּל אֶחָד יַעֲשֶׂה גְּדֵרִים לְפִי מָה שֶׁרוֹאֶה שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו: אִם דַּעְתּוֹ נִמְשָׁךְ לִגְנֵבָה – יִתְרַחֵק מִלְּקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת וּלְהִשְׁתַּדֵּל בְּשֶׁל אֲחֵרִים; וְכֵן בְּעִנְיַן הַזְּנוּת – יִגְדֹּר עַצְמוֹ גַּם בַּמֻּתָּר לוֹ; וְכֵן יַעֲשֶׂה גְּדֵרִים לְכָל דָּבָר. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהַיֵּצֶר הִשְׁלִים עִמּוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי טז ז): ״בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ – גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ״. דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָשָׂה מִלְחָמָה עִם יִצְרוֹ, וְרָאָה שֶׁלֹּא הָיָה יִצְרוֹ רַךְ וְטִבְעוֹ נוֹחַ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לוֹ; וְעָמַד וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט כב): ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. פֵּרוּשׁ: אַבְרָהָם הָיָה יִצְרוֹ רַךְ וְטִבְעוֹ נוֹחַ וְעָרֵב, וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מִלְחָמָה, כִּדְאָמְרִינַן (נדרים לב ב): בַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה אַבְרָהָם מֶלֶךְ אֶלָּא עַל מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁלוֹשָׁה אֵיבָרִים, וּלְבַסּוֹף הִמְלִיכוֹ עַל מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים, וְהוֹסִיף לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה. אֲבָל דָּוִד הָיָה לְעוֹלָם יִצְרוֹ קָשֶׁה וְחָזָק, וְהָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מִלְחָמָה בְּכָל יוֹם, וְכַאֲשֶׁר רָאָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ – עָמַד עָלָיו וַהֲרָגוֹ. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הָאִשָּׁה לְגַמְרֵי, כִּי רָאָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַהֶתֵּר הֱסִיתוֹ אֶל הָאִסּוּר; בֵּין כְּדִבְרֵי זֶה וּבֵין כְּדִבְרֵי זֶה, אַחֲרֵי שֶׁרָאָה שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו – שָׂם פָּנָיו לְהַכְרִיעוֹ וּלְהִלָּחֵם עִמּוֹ עַד שֶׁהִכְנִיעוֹ וְהִכְרִיעוֹ.