פִּזַּ֤ר ׀ נָ֘תַ֤ן לָאֶבְיוֹנִ֗ים צִ֭דְקָתוֹ עֹמֶ֣דֶת לָעַ֑ד קַ֝רְנ֗וֹ תָּר֥וּם בְּכָבֽוֹד׃
כד הקמח
פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד (תהילים קי״ב:ט׳) פסוק זה אמרו דוד גילה לנו על מדת הצדקה שהיא עליונה עד מאד והודיענו שיש בעשיתה שכר גדול ועצום בעוה"ז ובעוה"ב. והזכיר לשון פזר נתן מפני שלשון נתינה נופל על דבר שיש לו קצבה אבל לשון פזור אין לו קצבה. ולכך הזכיר ג"כ פזר, ואמר לאביונים ולא אמר לעניים שלשון עני הוא האיש שאין מזונותיו מספיקים לו פעם יש לו מהם פעם הוא נעדר מהם, ולכך נקרא עני מלשון הכנעה אבל האביון הוא למטה ממנו בחסרון כי הוא התאב לכל דבר ברוב הימים ואפי' לדברים הקלים, ועל כן אמר דוד ע"ה כי עיקר מצות הצדקה הוא לבני האדם כאלה והם האביונים התאבים לכל דבר ולא בדרך נתינה בלבד שהוא דבר קצוב אלא בדרך פזור ואם עשה כן יבטיחנו הקב"ה בב' יעודים, הא' יעוד הגוף בעוה"ז, השני יעוד הנפש לעוה"ב. יאמר כי אם הוא מתנהג עם האביונים פעם בדרך פיזור פעם בדרך נתינה צדקתו עומדת לעד הקב"ה יקבע לו ברכה בממונו שימשך ממונו ויתקיים בידו שיוכל לתת ממנו צדקה לעד. וכענין שהזכיר שלמה בנו (משלי י״א:כ״ד) יש מפזר ונוסף עוד, וכן הזכיר משה רבינו (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו כלו' אם נתן הקב"ה יתן לך שתתן לו, והנה משה קבע ברכה במצוה זו ביעודי הגוף בעולם הזה הוא שאמר (שם) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך. והברכה הזו היא תוספת טובה ורבוי הצלחה בעוה"ז, ומפני שלא הזכיר משה במצוה זו אלא יעוד הגוף בעוה"ז כמשפטו בשאר המצות על כן גילה לנו דוד המלך ע"ה על שני היעודים. הוא שאמר (תהילים קי״ב:ט׳) צדקתו עומדת לעד, הוא יעוד הגוף בהמשכת ממונו שיתן צדקה ממנו לעולם, וכן אמרו ז"ל (כתובות פ"ו דף סו ב) מלת ממון מסר, ואמרי לה חסד כלומר הרוצה שיתקיים ממונו בידו כמלח הזה שהוא מקיים את הבשר יחסר ממונו לצדקה ואמרי לה חסד יעשה ממנו חסד, קרנו תרום בכבוד הוא יעוד הנפש לחיי העוה"ב, כי הנפש הנקראת כבוד תזכה ותשוב לשרשה שהוא כסא הכבוד, ולשון קרנו כי תתעלה הנפש בקירון האור והזוהר הצח והבהיר בכסא הכבוד זהו קרנו תרום בכבוד מלשון (שמות ל״ד:כ״ט) כי קרן עור פניו. ועוד יכלול לשון קרנו כי מפני שהזכיר צדקתו עומדת לעד והם הפירות שבעוה"ז לכך הזכיר קרנו תרום בכבוד לרמוז שהקרן קיימת לעוה"ב. וכן הזכיר שלמה בנו תמיד הוא שאמר (משלי י״ד:ל״ד) צדקה תרומם גוי כלומר צדקה תרומם גוי כשיעשנה וחסד לאומים חטאת כשלא יעשנה כי כל העמים צריכין לעשות צדקה וחסד לפי שמתקיימין עליהם ונענשין בבטולם:
מעלות המדות
בני, בואו ולמדכם מעלת יראת שמים. דעו בני כי יראת שמים מעלה גבוה ומעלתה רם על כל שאר מעלות המדות החשובות, ומפני חשיבותה נתנה הקדוש ברוך הוא ברשות האדם והשליטו עליה, שכך אמרו חכמים ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך. חביבה היא יראת שמים לפני המקום שהיא שקולה כנגד כל מצות התורה, שכל העוסק בתורה ובמצות לשם שמים מביאין אותו לחיי העולם הבא, כענין שנאמר (משלי יד, כז) יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות. ואומר (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כלומר שמור ועשה את המצות ביראת שמים, ואם יעשה אדם כל המצות כולן שלא לשמן ושלא ביראת שמים, לא די שאינן עולין למצות, אלא שעולין לו לחובה, כענין שנאמר (תהלים נ, טז-יז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך, ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך. ואמרו חכמים ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ואיזו חכמה שתחלתה היתה לשם שמים, כגון חכמתו של ר"ע, דאמר ר"ע זו היתה תשמישי לפני חכמים, מצאתי הרוג אחד, ונטפלתי בו בשלשה תחומי שבת, עד שהבאתיו למקום קבורה, וכשבאתי והרציתי הדברים לפני חכמים אמרו לי, על כל פסיעה שפסעת מעלין עליך כאלו שפכת דמים. דנתי על עצמי קל וחומר ומה בשעה שנתכוונתי לזכות חטאתי לרבות מעטתי, אלו נתכוונתי למעט על אחת כמה וכמה. וכיון שהיתה תחלת תורתו לשם שמים לפיכך זכה ועלתה לידו. הרי כבר למדנו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. כגון ר' עקיבא שהיתה תחלת תורתו ביראת שמים. וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, כגון שאם אין תחלת תלמודו ביראת שמים, אין תלמודו מתקיים בידו, כגון תלמודו של אלישע בן אבויה שלא היתה תחלת תלמודו לשם שמים אלא על שראה אביו מעלת התורה למד לבנו תורה, אמרו עליו על אבויה שהיה מחשובי ירושלים, ובשעה שנולד לו אלישע זימן אבויה אביו את כל זקני ישראל שיסעדו אצלו, וזימן ביניהן רבי אליעזר ורבי יהושע, כיון שאכלו ושתו מהן מרקדין ומהן מזמרין. אמר רבי אליעזר לרבי יהושע, כל אלו עוסקין במלאכתן אף אנו נעסוק במלאכתנו, ישבו ונתעסקו בתורה וירדה האש והקיפה אותם, אמר להם אבויה באתם לשרוף את ביתי, אמרו לו לאו, אלא בדברי תורה אנו עוסקין ועיקר נתינתה באש נתנה, שנאמר (דברים ד, יא) וההר בוער באש, אמר הואיל וכך היא כבודה של תורה, אף אני איני מלמד לתינוק זה אלא תורה. ועל ידי שלא היתה לשם שמים לא עלתה בידו ונטרד מן העולם. וכן הוא אומר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', שכל חכמה שאין יראת שמים קודמת לפניה, אינה חכמה. ואמרו חכמים כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, והחיצונות לא מסרו לו, שאין לו דרך ליכנס בפנים. שאלו את ר' יוחנן חכם וירא חטא מהו, אמר להן זה אומן וכלי אומנתו בידו. חכם ואין ירא חטא, אמר להן הרי זה אומן ואין כלי אומנתו בידו, ואמרו חכמים ז"ל גדולה היא היראה ששני ספרים כתב שלמה ולא חתם בהם אלא ביראה, שכן חתם בקהלת (יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא. וחתם במשלי (לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. וכל מי שיש בו תורה ויראת שמים, הקדוש ברוך הוא והבריות מתהללין בו כענין שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. ולא עוד אלא שהבריות מתהללין בו ומכבדין אותו כענין שנאמר (תהלים קיב, ט) קרנו תרום בכבוד:
שני לוחות הברית
ובזה יתבאר מדרש איכא רבתי (ב, ו), גדע בחרי אף כל קרן ישראל (איכה ב, ג), עשר קרנות הן. קרנו של אברהם, שנאמר (ישעיה ה, א) קרן היה לידידי בקרן בן שמן. קרנו של יצחק, שנאמר (בראשית כב, יג) נאחז בסבך בקרניו. קרנו של יוסף, שנאמר (דברים לג, יז) וקרני ראם קרניו. קרנו של משה, דכתיב (שמות לד, כט) כי קרן עור פניו. קרנה של תורה, דכתיב (חבקוק ג, ד) קרנים מידו לו. קרנה של כהונה, דכתיב (תהלים קיב, ט) קרנו תרום בכבוד. קרנה של לויה, שנאמר (דה"א כה, ה) כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדברי האלהים להרים קרן. קרנה של נבואה, דכתיב (ש"א ב, א) רמה קרני בה'. קרנו של בית המקדש, דכתיב (תהלים כב, כב) מקרני ראמים עיניתני. קרנו של ישראל, דכתיב (שם קמח, יד) וירם קרן לעמו. ויש אומרים קרנו של משיח, שנאמר (ש"א ב, י) ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו. וכולן הי' נתונין בראשן של ישראל. וכיון שחטאו, נטלו מהן, הדא הוא דכתיב (איכה ב, ג) גדע בחרי אף כל קרן ישראל. ונתנו לאומות העולם, דכתיב (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר כו'. וכתיב בתריה (שם כד) וקרניא עשר מינה מלכותא עשרה מלכין יקומון כו'. וכשישראל עושין תשובה, הקב"ה מחזירן למקומן, דכתיב (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, הקרנות שגידע צדיקו של עולם. אימתי הוא מחזירן למקומם, לכשירום הקב"ה קרן משיחו, דכתיב ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו, עד כאן: