אַ֭ף לֹֽא־פָעֲל֣וּ עַוְלָ֑ה בִּדְרָכָ֥יו הָלָֽכוּ׃
שערי תשובה
הַמַּדְרֵגָה הַשְּׁנִיָּה – חֹמֶר מִצְווֹת עֲשֵׂה: יְסוֹד הַשָּׂכָר וְשֹׁרֶשׁ הַגְּמוּל חֵלֶף הָעֲבוֹדָה בְּקִיּוּם מִצְווֹת עֲשֵׂה. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י"ג:י"ג) וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם. וְנֶאֱמַר (מלאכי ג':י"ח) וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. וְהָעֲבוֹדָה הִיא בַּמִּצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּמַעֲשֶׂה. בֵּין שֶׁאֵין בָּהֶם זוּלָתִי מִצְוַת עֲשֵׂה בֵּין יֵשׁ עִמָּהֶן לֹא תַעֲשֶׂה. כְּגוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט"ו:ז') לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְגוֹ'. וּמִצְוַת הָעֲבוֹדָה תִּתְבָּאֵר בְּשַׁעַר הָעֲבוֹדָה בעז"ה. אוּלָם יִמָּצֵא דֶּרֶךְ בִּשְׂכַר הַנִּזְהָר מֵעֲבוֹר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. אֲשֶׁר הַשֵּׂג יַשִּׂיג לִשְׂכַר עוֹשֶׂה מִצְוָה כְּגוֹן אִם הִזְדַּמֵּן דְּבַר עֲבֵרָה לְיַד הָאִישׁ. וְהִתְאַוָּה תַּאֲוָה לִדְבַר עֶרְוָה וְכָבַשׁ יִצְרוֹ כִּי זֶה מֵעִקְּרֵי יִרְאַת הש"י. וְכֵן מִי שֶׁהִזְדַּמֵּן לְיָדוֹ לְהִתְעַשֵּׁר בְּאוֹנָאָה וְתַרְמִית וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ. וְהִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ וּבֹר כַּפָּיו. שְׂכָרוֹ עַל זֶה כְּזוֹרֵעַ לִצְדָקָה וְטוֹרֵחַ בַּמִּצְוָה. וְכֵן כָּתוּב (תהלים קי"ט:ג') אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כֵּיוָן שֶׁלֹּא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ. וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ לְךָ פֵּרוּשׁ הַמִּקְרָא הַזֶּה. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יָשַׁב וְלָא עָבַר עֲבֵרָה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ. וְעוֹד אָמְרוּ (מלאכי ג':ט"ז) לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ זֶה הַבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ. גַּם הַשָּׂכָר הַזֶּה עִקָּרוֹ וִיסוֹדוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁכָּבַשׁ יִצְרוֹ בְּיִרְאַת אֱלֹקִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כִּבְמִצְוָה חֲמוּרָה שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וְהִנֵּה בַּתּוֹרָה פֹּרַשׁ מָה יֵעָשֶׂה לְכָל הָעוֹבֵר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְיֵחָלֵק עֲלֵיהֶם עֳנָשִׁים וּמִשְׁפָּטִים וְדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בָּהֶם. וְהָעֳנָשִׁים מַלְקוּת אַרְבָּעִים מִיתָה וְכָרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם וְאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּין דִּין. וּמַתַּן שְׂכָרָן עַל כָּל מִצְוָה לֹא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְדְּלוּ לְקַיֵּם הַמִּצְוֹת הַקַּלּוֹת וְיִתְעַסְּקוּ בַּחֲמוּרוֹת לְבַדָּנָה.
שני לוחות הברית
ואז מתורץ הקושיא שהקשיתי במאמר הראשון (יל"ש רמז תתס"ג דברים יא). הלא לריש לקיש עדיין יכול לומר איני יכול לשמור כל התורה כולה. דריש לקיש יכול דהיינו מצד ההבנה והמחשבה. ועל זה רומז המשל שהביא ממילוי בור, והבור רומז להאדם כמו שכתוב (קה"ר יב, א) בורך בארך בוראך. וכשהוא רק מהמצות, והבור רק אין בו מים אבל יש נחשים ועקרבים שהם הקליפות מחמת העבירות. וכשהיא מלאה כל טוב, אזי הוא בור סיד שאינו מאבד טיפה, כלומר אע"פ שנתגדל מטיפה סרוחה כשמזדכך חומרו אין הטיפה אבודה. הטיפש אינו מבין שתלוי במחשבה והבנה רק דוקא בפועל, על כן אמר אימתי אמלא כו', וענין המילוי הוא השלמת רמ"ח איבריו. ובאה התשובה על דרך ולטעמיך, וזה"ש שכיר יום אני, ויום רומז למצות לא תעשה כמו שאמרו רז"ל (מכות כג, ב) שס"ה לא תעשה כנגד ימות החמה, ואמר ולטעמיך שאין מועיל אלא מה שהאדם עושה בפועל, א"כ למה יקבל שכר על מצות לא תעשה, הרי הוא בשב ואל תעשה. אלא מאי אית לך למימר הואיל ושמח אני, כלומר ששמח על ציווי הש"י ומקיים הלא תעשיין בשביל ציווי הבורא ולא משום שאי אפשי בם, ועל זו המחשבה טובה מקבל שכר ונחשב למעשה כמו שכתוב (תהלים קיט, ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כלומר כשמניח לא תעשה הוא כאלו הלך בדרכיו לעשות מעשה טוב, כן הוא גם כן לענין קיום העשיין, חישב לעשות כאלו עשאם. וזהו שנאמר (דברים יא, כז) את הברכה אשר תשמעו, מיד שתעשה מוסכם לשמוע ללמוד על מנת לעשות ונאנס, הוא כאלו נעשה:
שני לוחות הברית
וזה לשון עבודת הקודש פרק כ"ה מחלק היחוד, והנה מצות עשה והמצות לא תעשה תורה אחת היא. ומצות עשה ממדות זכור יוצאים, ואליו עולים. ומצות לא תעשה ממדת שמור סוד היראה, ועליה מורים בסוד העונשים. והתורה כללה שתיהן במדת היראה, והוא אמרה (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא והוא מצות עשה כוללת כל מצות לא תעשה, כי הנמנע מלעבור עבירה הנה הוא ירא שמים. וכן כלל המצות עשה בלא תעשה באמרה (דברים יג, א) לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, והמבטל מצות עשה גורע הוא. ולזה היושב ובטל מלקיים המצות ראוי לעונש, שהרי הוא גורע. והיושב ולא עבר עבירה, ראוי לשכר. והוא אמרם בפרק קמא דקדושין (לט, ב) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו, שנאמר (תהלים קיט, ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו: