מוסר על תהילים קלז:ז

דבר זה נרמז בתורתינו הקדושה, בענין יעקב אבינו בהאבקו עם המלאך, שהוא שרו של עשו הוא אדום שהחריב בית קדשינו ותפארתנו שני פעמים במקדש ראשון ומקדש שני. מקדש שני מבואר בהדיא (תהלים קלז, ז), זכור ה' לבני אדום את ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. וירמיה הנביא נתנבא (איכה ד, כא) שישי [ושמחי] בת אדום וגו'. ואף מקדש ראשון נחרב מכח שרו של אדום שהוא סמאל הוא השטן הוא היצה"ר כו' כנודע, כי בית ראשון חרב בעון עבודה זרה (יומא ט, ב), והיה נמשך הכל מצד זוהמת חטא העגל שהיה ראשון להחטא הזה שעבדו אח"כ כמה עבודת זרות, וירבעם עשה ג"כ עגלים. ומעשה עגל בא מהשטן שעירבב את העולם והראה להם כדמות מטה שמת משה רבינו ע"ה כדי להטעות (שבת פט, א). גם בבית שני שלא היו עבודות זרות כי כחלוהו אנשי כנסת הגדולה לעין דשטן יצרא דעבודה זרה כמבואר באגדה (יומא סט, ב), מכל מקום בא ועירבב את העולם בקנאה ושנאה, כי בית שני נחרב עבור עון שנאת חנם, ועדיין לא נטהרנו בעונותינו הרבים מזה העון, על כן בן ישי לא בא עדיין. כלל העולה, חטא בית ראשון מחמת עבירות שבין אדם למקום דהיינו עבודה זרה, והוא היפך מואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו, ה). וחטא בית שני מחמת עבירות שבין אדם לחבירו, דהיינו שנאת חנם שהוא היפך מואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח):

הלילה נחלקת לג' חלקים, והם השלש משמורת שנודע עניינם במסכת ברכות פרק קמא (ג, א), והם כנגד שלשה רגלי הכסא, ואין אנו עכשיו בביאורם, ושלש כיתות של מלאכי השרת ממונים בהם. כת ראשונה, ממונה בד' שעות שהוא השליש הראשון של לילה לשורר לפני הקדוש ברוך הוא, והשיר שאומרים (תהילים כ״ד:א׳) ליי הארץ ומלואה תבל ויושבי בה וכו', מי יעלה וכו'. והטעם, לפי שבלילה כל העולם טועמין טעם מיתה ונפשותיהם עולות למעלה, אם אינם ראוין דוחין אותם והולכין ושטים בעולם. ונפשותיהם של צדיקים הראויים, עולות למעלה ופותחים להם כמה פתחים ומעלין אותם אל המקום הנקרא מקום קדשו ששם נראים כל הנשמות לפני הקב"ה, דוגמת המקום שנראים ישראל לפני הקב"ה הנקרא עזרת ישראל. הכת שנייה, ממונה בד' שעות אמצעיות, ואין אומרים שירה כי אם שתי שעות עד חצות הלילה, ואלה הנקראים אבילי ציון, והם שבכו על חרבן בית המקדש. ובתחילת ד' שעות אמצעיות אומרים (שם קלז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, והם שבכו על נהרות בבל עם ישראל. ומנין שבכו שם, שנאמר (ישעיה לג, ז) הן אראלים צעקו חוצה, וזו היא בבל. ומסיימים (תהלים קלז, ז), זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים. באותה שעה מתעורר הקב"ה ובועט בכמה רקיעים ומזדעזעים י"ב אלף עולמות וגועה ובוכה, דכתיב (ירמיה כה, ל) ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו וגו', ונזכר להם לישראל ולחרבן בית המקדש ואומר, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם ומוריד ב' דמעות לים הגדול, השער הזה יהיה סגור. באותה שעה מתעוררות שלהובית אחד מצד צפון, ודופקת רוח אחת מצד צפון באותה שלהובית והולכת ודופקת בכנפי התרנגול וקורא, ואז הוא חצי לילה. ואין להקב"ה מנוחה עד שנכנס לגן עדן להשתעשע בנפשותיהם של צדיקים, וסימנך (אסתר ז, ד-ז) כי נמכרנו אני ועמי וגו'. ויאמר מי הוא זה וגומר. והמלך קם בחמתו כו' אל גינת הביתן. בשעה שהקב"ה נכנס לגן עדן, כל אילני הגן וכל נפשותיהם של צדיקים אומרים (תהלים כד, ז-ט) שאו שערים ראשיכם וגו'. מי זה וגו'. שאו שערים וגומר:

והנה לאדום היתה אחיזה גמורה, כי נפיק רבי מאיר מנירון, סתם משנה רבי מאיר (שם פו, א), ורבי מאיר ר' נהוראי שמו שמאיר כו'. וכן בתורתו כתנות אור באלף (בר"ר כ, כב). וזהו סוד (תהלים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום האומרים ער"ו, סוד כתנות עור, ונתהפך לאור. וזהו יום ירושלים, כי אור יממא הוא כדאיתא בריש פסחים (דף ב'). אמנם תלמוד בבלי אין אור בהיר לעת עתה, רק במחשכים הושבני, וזהו בת בבל השדודה כי לא נרפתה לגמרי, ב"ת למפרע תלמוד בבלי. ונבוכדנצר אע"ג דאיהו לא חזי, מזליה חזי, והשביעו במזבח הפנימי שהוא מכפר פעם אחת בשנה, ולא השביעו במזבח החיצון שהוא לכפרה תמידי, כי שם אין אחיזה לקליפה רק ביום כפור אף סמאל נטהר בקצת ונכנס לקדושה ונעשה סניגור. אבל בעוה"ר בחורבן בית המקדש אף מלאכי שלום מר יבכיון, וכתיב (איכה ב, ז) זנח ה' מזבחו נאר מקדשו הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה. הנה רבן של ישראל בעלי תורה שבע"פ ישבו אצל המזבח כמו שכתב רש"י ואלה המשפטים (שמות כא, א) והם החומות נטורי קרתא. ועתה בעונותינו הרבים זנח ה'. ונבוכדנצר שהיה אחיזה בארצו בתורה שבע"פ אבל במחשכים, על כן לא השביעו במזבח הזה, רק במזבח לכפר אחת בשנה ושם אף קטיגור נעשה סניגור. והנה כשתצטרף נא"ר דהיינו נאר ה' מקדשו עם ב"ת דהיינו בת בבל השדודה, תמצא סוד ארנב"ת: