כד הקמח
אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו ל״ג:י״ד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים הזכיר פחד אצל החוטא ורעד אצל החנף שהוא קשה מן הפחד לפי שהחנפים מחניפין להקב"ה והן נענשין בעונש גדול, והוא שאמר (שם) מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם והזכיר בעונשם אש אוכלה ומוקדי עולם כענין שכתוב ברשעים (שם סו) כי תולעתם לא תמות ואשם לא לא תכבה, אמנם מצינו חנופה שהיא מותרת בענין אחד והוא שיתנהג אדם עם הרשע בדרך מוסר ויכבדנו ויעמוד מפניו ויאמר לו שהוא אוהב אותו זה מצינו שהוא מותר כשהוא צריך אליו ומפני היראה, שכן מצינו ביעקב שאמר לעשו הרשע (בראשית ל״ג:י׳) כי על כן ראיתי פניך וגו', רבי יוחנן אמר מותר להחניף את הרשעים בעוה"ז שנא' כי על כן ראיתי פניך וגו' ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וכתיב (איוב י״ג:ט״ז) כי לא לפניו חנף יבא, דעת רבי יוחנן שמותר להחניף את הרשעי' מפני היראה שכן החניף כאן יעקב לעשו ודעת רבי פדת שאף מפני היראה אסור משום שנא' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וזה שהחניף יעקב לעשו חנופה כזו מותרת לפי שהוא לשון כולל שני משמעיות לשבח ולגנאי שהרי ראיתי לשון ביזוי הוא מלשון (תהילים כ״ב:י״ח) המה יביטו יראו בי, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) והיו דראון לכל בשר שהוא שתי מלות די ראון, וכן אלהים לשון ע"ז הוא, ואם יבין הרשע לשון השבח אין אנו חוששין בזה וכענין שאמר איהו מטעי נפשיה אנא לא מטעינא ליה, וכן מצינו שהתירו חכמים לתלמיד חכם לומר (נדרים פ"ז דף סב ב) עבדא דנורא אנא כדי שיניחו לו את המכס מפני שהוא לשון כולל הקב"ה וע"ז, הקב"ה שנמשל כאש שנא' (דברים ד׳:כ״ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ע"ז כגון מולך, ולשון כזה שהוא נשמע לשני פנים ומפני היראה מותר אפילו לדעת רבי פדת: כיון שמדת החנופה משימה את האדם תועבת ה' ראוי לאדם שיתרחק ממנה שלא יחלל שפתיו בדבריו להצדיק רשע או להרשיע צדיק ושיהיו כל דבריו כנים ואמתים וכל אמרי פיו (בארץ) [באמת] ושיעשה כל מעשיו באמת ובתמים כי אין האדם זוכה לחיי עולם לתת לו מהלכים בין העומדים אלא במדת התמימות היא המדה אשר בה נשתבחו הצדיקים ואבות העולם, הוא שכתוב בנח (שם כה) איש צדיק תמים היה, וכתוב באברהם (בראשית ו׳:ט׳) התהלך לפני והיה תמים, וכן תמצא ביעקב (שם יז) ויעקב איש תם, ואמר שלמה (משלי י׳:ט׳) הולך בתום ילך בטח ביאורו שילך בטוח לעולם הבא, וכן הזכיר דוד ע"ה כי מי שיש לו מדה זו הוא מן הגרים באהל השי"ת ומן השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר ה' מי יגור באהלך וגו' ואמר ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם:
שני לוחות הברית
ולשלימות הענין ברמזי מאורות האש, אעתיק לשון הזוהר פרשת בראשית (ח"א נ, ב) ופרשת תרומה (ח"ב רכו, ב), תא חזי (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, הא אתמר מלה דא מן חברייא דאית אשא אכלא אשא ואכיל ליה ושצי ליה, בגין דאית אשא תקיפא מאשא ואוקמוה. אבל תא חזי מאן דבעא למנדע חכמתא ביחודא קדישא, יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא, או מגו בוצינא דדליק, דהא שלהובא לא סלקא אלא כך אתאחדא במלה עבה. תא חזי בשלהובא דסליק אית נהורין חד חוורא וחד נהורא דאחיד ביה אוכמא או תכלא. ההוא נהורא חוורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור, ותחותיה ההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כורסייא לההוא חוורא, וההוא חוורא שריא עלוי ואתאחדו דא בדא למהוי חד:
מנורת המאור
וגרסי' במ' ברכות בפרק היה קורא בתורה, שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. רב ושמואל, ואמרי לה ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אמר כל העולם כלו בשביל זכותן והן אינן ניזונין בזכותן. דאמ' רב יהודה אמר רב, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כלו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. וגרסי' במ' שוטה ירושלמי ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמ', עתיד הב"ה לעשות צל לבעלי מצוה בצלה של תורה. מה טעם, דכתי' (משלי ג, יח) עץ חיים למחזיקים בה. וגרסי' במדרש ר' תנחומא כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. כל מי שמוצא דברי תורה חיים הוא מוצא. כיצד, מצא אדם רב ללמוד ממנו דבר מן התורה, או פרק אחד, חיים הוא מוצא. לכך נאמר כי חיים הם למוצאיהם. אמ' רב יהודה בריה דר' חייא, בוא וראה שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם. בשר ודם נותן סם לחבירו, יפה לזה וקשה לזה, אבל הב"ה נותן תורה לישראל והוא סם חיים לכל גופן, שנא' (משלי ד, כב) ולכל בשרו מרפא. וגרסי' בפרק קמא דמ' ברכות. א"ר זירא, ואיתמא ר' חנינא בר פפא, ואמרי לה במערבא משמיה דרבא בר מארי, בוא וראה שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם. בשר ודם, המוכר עצב והלוקח שמח, אבל הב"ה אינו כן, אלא נתן תורתו לישראל ושמח, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וכתיב תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך וגו'. אמ' דוד לפני הב"ה, רבון העולמים, איזו כת חביבה ונעימה. נחלקו בה תרי אמוראי. חד אמר זו שבא מרוח הקדש ומעשים טובים, וחד אמר סופרים ומשניים ומלמדי תנוקות לאמתן, שהם עתידין לישב בצלו של הב"ה לימינו, שנא' (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. וגרסינן במ' כתובות בפרק שני דייני גזירות, כל המשתמש באור תורה טל תורה מחייהו, וכל מי שאינו משתמש באור תורה אינו טל תורה מחייהו. כיון דחזייה דקא מצטער, אמ' ליה, ר' מצאתי להם מנוחה ממקום אחר. כתי' (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, וכי איפשך להדבק בשכינה, והכתי' (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה, הה"ד ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. כיוצא בדבר, אתה אומר, לאהבה את ה' אלהיך ולשמוע בקולו ולדבקה בו. וכי איפשר לו לאדם לידבק בשכינה, אלא לומר לך, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, ומהנה תלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתו' כאלו נדבק בשכינה, הה"ד ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת ראש השנה ת"ר משפחה אחת היתה בירושלם שהיו מתיה מתים בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמ' להם, שמא מדבית עלי אתם, דכתיב בהם וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, לכו ועסקו בתורה ותחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו. והיו קורין אותה משפחה משפחת יוחנן על שמו.