Musar על חבקוק 3:2

לפיכך צריך אדם לחזר אחר התורה, ויעשה לו רב ללמוד ממנו, ויקנה לעצמו חבר ללמוד עמו. דתנן עשה לך רב וקנה לך חבר. ושני חבירים השונים זה עם זה, ומחדדים זה את זה בהלכה, שכרן הרבה מאד, ומעלה עליהן הכתוב כאלו הקריבו מנחה לפני הב"ה. דתנן במ' מנחות בפרק הרי עלי עשרון, למה נאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, אמ' ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אלו שני תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום. וגרסינן בפרק קמא במ' ברכות מנין ששנים שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה עמהם, שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגרסי' במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה, א"ר יהודה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני תלמידים המחדדין זה את זה בהלכה הב"ה מצליח להם, שנאמר (תהלים מה, ה) והדרך צלח רכב, ר"ל והדרך, שמהדרין את ההלכה פעמים רבות, ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר (תהלים מה, ד) רכב. יכול אפי' שלא לשמה, ת"ל על דבר אמת, יכול אפי' אם מגיס דעתו, ת"ל וענוה צדק. ואם עושין כן זוכין לתורה, שניתנה לימין, שנא' (תהלים מה, ה) ותורך נוראות ימינך. רב נחמן בר יצחק אמ', זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה. דאמ' רבא בר רב שילא אמ' רב חסדא אמ' רב ששת, מאי דכתי' (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ומה בימינה אורך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא, אלא למימינים בה אורך ימים איכא, כ"ש עושר [וכבוד]. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא. אמ' ר' ירמיה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני חבירים המקשיבים זה לזה בהלכה, הב"ה שומע לקולן, שנא' (שיר השירים ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. א"ר ירמיה א"ר שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הב"ה מקשיב להן, שנא' (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ולא עוד, אלא שנכתבין בספר, שנא' (מלאכי ג, טז) ויכתב בספר זכרון לפניו. ואם אין עושין כן, גורמין לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (שיר השירים ח, יד) ברח דודי ודמה לך לצבי. אמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש, שני תלמידי חכמים שמדגלין זה את זה בהלכה הב"ה אוהבן, שנא' (שיר השירים ב, ד) ודגלו עלי אהבה. וגרסי' בפרק קמא דמ' תעניות אמ' רבה בר בר חנא, למה המשילו דברי תורה לאש, דכתי' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך מה האש אינה דולקת יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימין למי שלומדן יחידי. והיינו דאמ' ר' יוסי, מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על צואריהן של שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד אלא שמטפשין, שנא' (ירמיהו נ, לו) ונואלו. ולא עוד אלא שחוטאין, שנאמר (במדבר יב, יא) אשר נואלנו ואשר חטאנו. ועוד גרסינן במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, אמ' ר' אלעאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה, אחד מהם מת ואחד מהם גולה, שנא' (דברים יט, ג) לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, ואין דעת אלא תורה, שנא' (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת. אמ' ר' אלעאי אמ' ר' ברכיה, אלמלא תפלתו של חבקוק הנביא, היו שני תלמידי חכמים מתכסין בטלית אחת והיו עוסקין בתורה, שנא' (חבקוק ג, ב) ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע, אל תקרי בקרב שנים, אלא בקרוב שנים.

גם הוא לא יצטער על צרות חבריו, כאשר תראה בדוד המלך שאמר (שם לה יג): "ואני בחלותם לבושי שק, עניתי בצום נפשי, ותפילתי על חיקי תשוב". ובאיוב כתיב (ל כה): "אם לא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאביון" – וכל זה רחוק מן האכזרי. ואין המידה הזאת נמצאת אלא באנשים אשר טבעם כטבע האריות, שטורפים וחומסים. ובעת אשר תתחזק הנפש הכעסנית על האדם, אז בורח מידת הרחמנות, והאכזריות מתגברת להרס ולנתץ, כדכתיב (משלי כז ד): "אכזריות חמה ושטף אף" – אין חמה כחמה של אכזריות. אבל במידת הבורא יתברך תמצא "ברוגז – רחם תזכור" (חבקוק ג ב); אבל זה רחוק מן האדם לרחם בעת הכעס. ועוד המידה הזאת בנפשו של אדם להשיג נקמה באויביו, כדכתיב (משלי ו לד): "ולא יחמול ביום נקם". פירוש: כשיש נקמה – אין חמלה אלא אכזריות. והכתוב אומר (ויקרא יט יח): לא תקום ולא תטור" – אפילו לטור בלב הוזהרנו, כל שכן שלא לעשות מעשה בידים להכות חברו. הלוא אף אם נפל בלא פשיעתו לא ישמח, כדכתיב (משלי כד יז): "בנפל אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך". והנוקם והנוטר אינו מעביר על מידותיו, ואינו מוחל לחבריו הפושעים עליו, וזה גורר המחלוקת והשנאה. וכבר ידעת מה טוב ומה נעים מידת השלום.

הכעס מונע לב האדם מכל הטובות. כי כשאדם כועס – אין לו לב לרחם על העניים. ובהשם יתברך נאמר (חבקוק ג ב): "ברוגז רחם תזכור"; וזה רחוק מאוד מדרכי בשר ודם.