Musar על הושע 8:12

הדרך הד' בעת אשר יהגה האדם בתורת ה' ויקרא בדברי הנביאים והכתובים. ויבין בנועם המוסרים ויראה האזהרות והעונשים. יחרד לדברים ויכין לבו להטיב דרכיו ומעלליו ויתרצה אל השם. כענין שנאמר (שם ס"ו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. וכן כתוב בענין יאשיהו (מלכים ב כ״ב:י״א) ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו. ובענין עזרא נאמר (נחמיה ח׳:ט׳) כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה. ואשר לא שת לבו אל דברי ה' יכבד פשעו עליו כענין שנאמר (ירמי הל"ו) ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. ונאמר (הושע ה') אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו ונאמר (ירמיהו ח׳:ח׳) איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן [הנה] לשקר עשה עט שקר סופרים:

גם מן החיוב לידע ולהודיע ענייני סוגיות התלמוד ורש"י ותוספות שהם כולם בחכמה, אך שלא להפסיק בכאן, אחבר קונטרס אחד כפי השגת יד שכלי באם יהיה אלהים עמדי תורה שבעל פה, ושם אשימנו אצל הקונטרס שנקרא שמו תורה שבכתב, זכור זכרתיך במסכת שבת. וזהו מחכימת פתי, אף על פי שמבין ומשכיל הפסוק, מכל מקום הוא פתי שמסרס ומהפך כל כך מעלת האותיות, והאותיות מחכימות. גם עדות ה' נאמנה כו' קאי אתורה שבעל פה. וכן עדו"ת בגימטריא תלמו"ד, והיא עדות בין השם יתברך לבינינו. והקדוש ברוך הוא צוה תורה שבעל פה לא תכתוב^הגה"הואפילו עתה שנתנה התורה שבעל פה לכתוב (גיטין ס, א) משום עת לעשות לי"י (תהלים קיט, קכו), נתן הקב"ה שנאה בלב האומות שאינם חפיצים בהעתקת תורה שבעל פה, ואז ישארו הסימנים בידינו, ברוך הוא וברוך שמו:, והטעם, כי הקדוש ברוך הוא נתן בזה סימנים לישראל להבדיל כדרך שנתן יעקב סימנים לרחל כדי שלא ירמאו אותו (מגילה יג, ב). וכן כתיב אצל התורה (משלי א, ד), לתת לפתאים ערמה. והענין, בשביל אומות העולם שלא יעתיקו אותה, כי גלוי וידוע לפניו יתברך שיעתיקו תורה שבכתב ויאמרו שלנו הוא. אבל לעתיד ישאל הקדוש ברוך הוא ויאמר ביד מי הם הסימנים שמסרתי מפה אל פה, זהו משלי. ואז יבואו ישראל בסימניהם. וכן מבואר במדרש (שמו"ר מז, א) שהביאו התוספות (ד"ה אתמוהי) במסכת גיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') (א) וזה לשונו, אכתוב לכם רובי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח, יב) שאומות העולם כתבו את התורה. אם היה נכתב הכל לישראל, היו אומות העולם הכל כותבין. ולהכי אמר רחמנא אכתוב לכם רובי תורתי, בתמיה, והלא מה שכתבתי לכם כמו זר נחשבו שהעתיקו זרים, עד כאן:

אמירה נעימה כו'. איכא דאמרי כו'. יש לבאר זה על דרך הא דאיתא במסכת גיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') (ב), אמר רבי אלעזר, תורה רוב שבכתב, ומיעוט על פה, שנאמר (הושע ח, יב) אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. ורבי יוחנן אמר, רוב על פה, ומיעוט בכתב, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה. ואידך נמי, הכתיב אכתוב לו רובי תורתי. ההוא אתמוה קא מתמה, אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו. ואידך נמי, הכתיב כי על פי הדברים האלה. ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו, עד כאן פירש רש"י, רוב בכתב, רוב התורה תלוים במדרש הכתובים, ללמדה בכלל ופרט וגזירה שוה ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן. ומיעוטה על פה, שאין רמז תלמוד לה בתורה^הגה"המה שכתב רש"י שאין רמז תלמוד לה, לאו דוקא אין רמז, דמי איכא מידי דלא רמוז בתורה. אלא רוצה לומר רמז מבורר לימוד גמור. וזה לשון הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים, יוכל האדם לומר, אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדו המקובלים מפי משה כמו שאמרנו מדבריהם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה אלו הלכות היחידות שנאמר בהם הלכה למשה מסיני. וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו, והוא שפירשו המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו שנאמר (דברים יט, כא) עין בעין, ואמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת. ולא מצאנו גם כן מחלוקת במה שאמר הכתוב (ויקרא כג, מ) פרי עץ הדר, כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג, ויאמר אחד שהוא חבושים או רמונים או זולתו. ולא מצאנו ג"כ מחלוקת בעץ עבות (שם), שהוא הדס. ולא מצאנו מחלוקת במאמר הכתוב (דברים כה, יב) וקצותה את כפה, שהוא כופר. ולא במה שאמר הכתוב (ויקרא כא, ט) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף, שזו הגזירה אין לנו לגזור אותה אלא אם תהי' אשת איש עכ"פ. וכן גזירת הכתוב בנערה אשר לא מצאו לה בתולים שיסקלוה (דברים כב, כא), לא שמענו חולק בה ממשה ועד עתה על מי שאומר שזה לא יהי' אלא אם היתה אשת איש והעידו עדים עליה שאחר קידושין זנתה בעדים והתראה. וכיוצא בזה בכלל המצותל אין מחלוקת בהן שכולן פירושים מקובלים מפי משה, ועליהם ועל דומיהם אמרו כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל אע"פ שהן מקובלים ואין מחלוקת בהן, מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזות המצויים במקרא. וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקים זה על זה במערכת העיון ומביאין ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן, כגון (סוכה לה, א) מה שאמר במאמר הכתוב פרי עץ הדר אולי יהי' רמונים או חבושים או זולתם, עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר, ואמר על שטעם עצו ופריו שוה, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר פרי הדר על כל מים, אלו הראיות לא הביאום מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה. אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל. וכן הוא ראייתם על ההדס (שם לב, ב). וראייתם על דיני אברים בעונש ממון (ב"ק פג, ב), והוא מה שחייב למי שהשחית אבר מאברי חברו. וראייתם גם כן על בת איש כהן הנזכרת לשם, שהיא אשת איש (סנהדרין נ, ב). וכל הדומה לו שהוא נוהג על העיקר הזה:
וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה, רצו לומר העניינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר שלש עשרה מדותיהם מקובלים מפי משה מסיני, וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה, לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני, שאין לומר פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחבירו משלם ממון הלכה למשה מסיני, שכבר נתברר לנו שאלו פירושים כלם הם מפי משה, ויש להם רמזים במקרא. או יוציאו אותם בדרך מדרכי הסברא כמו שאמרנו. ועל כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני, עד כאן לשון הרמב"ם: אלא למשה נאמרה על פה, כי על פי וגו', על שבעל פה נכרת ברית, אלמא איהו הוה רובא. אתמוה קא מתמה, וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם, והלא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו, עד כאן: