שמירת הלשון
וְהִנֵּה עֲוֹן הַמַּחֲלֹקֶת הוּא אֲפִלּוּ אִם חוֹלֵק עִם אָדָם הַשָּׁוֶה לוֹ בְּמַעֲלָה, וְכָל שֶׁכֵּן, חַס וְשָׁלוֹם, אִם הוּא חוֹלֵק עִם תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ אֵינֶנּוּ רַבּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא רַבּוֹ, בְּוַדַּאי גָּדוֹל עֲוֹנוֹ וְנִכְפְּלָה רָעָתוֹ. כִּי יָדוּעַ שֶׁדֶּרֶךְ בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶּת לְבַזּוֹת בִּדְבָרִים לְצַד שֶׁכְּנֶגְדָם, וְיָדוּעַ גֹּדֶל עָנְשׁוֹ שֶׁל הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִמַּה שֶׁאָמְרוּ בְּחֵלֶק, וְנִפְסַקּ כֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה בְּסִימָן רמ"ג סָעִיף ו', שֶׁהַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם הוּא בִּכְלַל (במדבר ט"ו ל"א): "כִּי דְּבַר ה' בָּזָה וְכוּ' הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָה בָהּ". ואפילו בזמננו, אם הוא רק ראוי להורות ויגע בתורה נקרא תלמיד חכם, והמבזה אותו, אפילו בדברים בעלמא, ואפילו שלא בפניו, עוון פלילי הוא, וחייב נידוי על זה כדאיתא ביורה דעה (בסימן רמ"ג ס"ז ובסימן של"ד בש"ך סעיף קטן ס"ח), וְגַם אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ עֲבוּר זֶה, כִּדְאִיתָא (בשבת קי"ט:) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם אֵין לוֹ רְפוּאָה וְכוּ'. וְגַם חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם הָיָה עֲבוּר זֶה הַחֵטְא כִּדְאִיתָא שָׁם: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב' ל"ו ט"ז): "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמְתַעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא". עוֹד אָמְרִינַן בִּבְרָכוֹת (י"ט.) אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמְסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נוֹפֵל בַּגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר וְגוֹ'.
אור הצפון
מסופר על המלך עוזיהו: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלהיו ויבא אל היכל ה׳ להקטיר קטורת על מזבח הקטורת" (דברי הימים ב כו:טז). כפי שמוכח מדברי הנביאים וחז"ל, הגיע עוזיהו למדריגות עליונות מאד. כתוב עליו בנביאים: "ויעש הישר בעיני ה׳" (מלכים ב טו:ג). ועוד מייחסים את צדקותו של בנו יותם אליו, כדכתיב (מלכים ב טו:לד) "ויעש הישר בעיני ה׳, ככל אשר עשה עוזיהו אביו, רק לא בא אל היכל ה׳". וחז"ל מספרים על יותם שראוי היה להוות יסוד העולם עד סוף כל הדורות: "אמר ר׳ ירמיה משום רשב"י, יכל אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלא אלעזר בני עמי - מיום שנברא העולם עד עכשיו, ואילמלא יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו" (סוכה מה). ואם מיחסים את יותם בזה שעשה הישר בעיני ה׳ ככל אשר עשה עוזיהו אביו, הרי כמה גדולה היתה מדריגתו של עוזיהו. ומתוך אהבתו ותשוקתו הגדולה לאלהים לא הסתפק עוזיהו בכל עבודתו לה׳ ורצה לשמש בבית המקדש ככהן גדול ולהקטיר קטורת לכבוד קונו (ראה ילקוט מלכים ב יד): הוא חשב שדברי התורה: "והזר הקרב יומת" לא נאמרו על מלך, כדבריו: "הקדוש ברוך הוא מלך ואני מלך ונאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו" (תנחומא יג). ובכל זאת עם כל כוונותיו הקדושות והעליונות, מכיון שטעה ולא כיון להלכה, ראו בזה גאות מושחתת, כדברי הכתוב: "גבה לבו עד להשחית", ודנו אותו כמועל בה׳ ונענש בעונש איום כזה שהיה מצורע כל ימיו וישב ב"בית החפשית" (עשה לו בית בבית הקברות, רש"י מלכים טו) ונחשב כמת.
מנורת המאור
הרי את למד שכל המקטין את עצמו שהב"ה נותן לו גדולה, שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם כי לה' מצוקי ארץ וגו'. וכל המתגאה הב"ה משפילו. בא וראה כמה מלכים נתגאו במלכותן ונשברו, וכמה שרים גבה לבם ונשפלו. פרעה גבה לבו במלכותו, והטיח דברים כלפי מעלה, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ונשבר גאונו, וטבע הוא וחילו בים סוף, אחר שהביא עליו ועל ארצו כמה מכות. סנחריב נתגאה, ואמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, והב"ה שלח את מלאכו והכהו במחנהו מאה ושמונים וחמשה אלף בלילה אחד, ואח"כ הכוהו בניו בחרב, שנא’ (מלכים ב יט, לז) ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב. נבוכדנאצר הרשע דבר גדולות כלפי מעלה בגובה אפו, ואמ' ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי, ונטרד ממלכותו, שנא’ (דניאל ד, ל) בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנאצר ומן אנשא טריד וגו'. בלשאצר גבה לבו ברשעתו ושתה יין בכלי בית המקדש, שנא’ (דניאל ה, כג) ועל מארי שמיא התרוממת ומאניא די ביתיה היתיו קדמך ואנת שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון וגו', ונגדעה קרנו באותו לילה ונהרג, שנא’ (דמיאל ה, ל) ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכא. וגרסינן בפ' חלק אמ' רב נחמן, גסות שהיה בירבעם טרדתו מן העולם, שנא’ (מלכים א יב, כו) ויאמר בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אמ' גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, כשיראו לרחבעם יושב ואנכי עומד אומרין מורד הוא במלכות והורגין אותי, מיד ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, וכתי’ (מלכים א יג, לג) אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה. אחר מה. אמ' רבא, אחר שתפשהו הב"ה בבגדו ואמ' לו, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמ' לו, ומי בראש. אמ' לו, בן ישי בראש. אמר ירבעם, אי הכי לא בעינא. כשראה עוזיהו מלך יהודה עצמו בגדולה וכבוד, אע"פ שהיה צדיק, נצטרע, מפני שגבה לבו, דכתי’ (דברי הימים ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו, ונצטרע, דכתי’ (מלכים ב טו, ה) וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית וגו'. אבשלום ואדוניה גבה לבם, ובקשו למלוך בחיי אביהם, ונהרגו. קרח בקש שררה ונבלע. אבל אחאב, אע"פ שהיה עובד ע"ז, מפני שנכנע לפני הב"ה, נקרע מקצת גזר דינו, שנא’ (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו. ושני שרי חמשים ששלח אחזיהו לאליהו זכור לטוב, ובאו אליו בגאוה ודברו גדולות כנגדו, ואמרו כה אמר המלך מהרה רדה, אל תעמוד, ירדה אש מן השמים ושרפה אותם, שנא’ (מלכים ב א, י) אם איש האלהים אני תצא אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמישיו. אבל שר חמשים שלישי וחמישיו, בשביל שנכנע לפני אליהו ודבר רכות והתחנן לפניו, נמלט, שנא’ (מלכים ב א, יג) ויעל ויבא שר החמשים השלישי ויכרע על ברכיו לנגד אליהו ויתחנן אליו וידבר אליו איש האלהים תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמישים בעיניך. וגרסינן במ' חולין בפרק כסוי הדם, לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, אמ' הב"ה לישראל, בני, חושק אני בכם, שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, ואמ' ואנכי עפר ואפר, למשה ולאהרן, אמרו ונחנו מה, לדוד, אמ' ואנכי תולעת ולא איש. אבל אומות העולם אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, לפרעה, אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, לסנחריב, אמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ארצם מידי, לנבוכדנאצר, אמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון, לחירם, אמ' מושב אלהים ישבתי בלב ימים וגו'.