כד הקמח
שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני הוא ראשון אף אני אחרון (שם מח). העיקר הראשון מעיקרי אמונת התורה הוא להאמין במציאות השי"ת כי זה כל האדם. ולכך נוצר שיאמין שיש בעולם נמצא בורא יחיד קדמון ראשית לכל ראשית ואחרון לכל אחרית, והוא יתברך מחויב המציאות מה שאין כן בשאר כלם כי הם נבראו ומעשה ידיו ומציאותם אפשר, לא מחויב כמציאותו יתברך, וזה ביאור השם הנאמר למשה בסנה אהיה כי לשון הויה מורה על מציאות, וענינו הנמצא אשר הוא נמצא כלומר ראוי להמצא אשר לא היה נעדר ולא יהיה נעדר כמו שפירש הרמב"ם ז"ל, והעיקר הזה היא המצוה הראשונה מן השתים ששמענו בסיני מפי הגבורה אשר היו כל ישראל בשתיהן נביאים כמשה רבינו, והוא מה שהזכיר אנכי ה' אלהיך והוא מצות עשה שבתורה שנאמין במציאותו כי הוא הנמצא ית' אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, והביא מופת על מה שראינו בעינינו מן האותות והמופתים הגדולים ההם הנמשכים אחר ההוצאה ההיא. ובכלל העיקר הראשון הזה שהוא אמונת מציאותו יתברך הוא שנאמין על שולטנותו בשלשה זמנים היה הוה ויהיה, וכדי להורות על זה תמצא בפרשת הסנה שהזכיר לו הקב"ה למשה בפסוק אחד ג' פעמים אהיה לקבוע בלב אמונה זאת כי הוא יתברך שליט בשלשה זמנים העבר וההוה והעתיד, ועל כן הזכיר ישעיה ואמר בכאן שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני ראשון ואני אחרון, הזכירם בשני השמות יעקב וישראל כי כן במתן תורה ששם קבלו העיקר הזה באמונת מציאות השי"ת ואלהותו כתוב שם שתי שמות אלו, והוא שאמר (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. והענין מפני ששם יעקב נאמר על עניני הגוף כי הוא מלשון (בראשית כ״ה:כ״ו) וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב, וכיון שנקרא לו השם הזה על הענין הגופני לכך מייחס הכתוב שם יעקב אצל הדברים הגופניים, והוא דבר הנביא שאמר (ישעיהו מ״ג:א׳) כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל, הזכיר יעקב אצל הבריאה והזכיר ישראל אצל היצירה וכן כתיב (שם מה) יוצר אור ובורא חושך, והזכיר חשך אצל הבריאה והזכיר אור אצל היצירה לבאר כי בריאה נאמר על ענין גופני והיצירה על ענין שכלי. וכן מה שהזכיר במתן תורה (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. הזכיר יעקב אצל הנשים וישראל אצל האנשים. וזה ביאור הכתוב (ישעיהו מ״ג:כ״ב) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה נמשך אחר החומר והדברים הגופניים לא אותי קראת יעקב. אבל כי יגעת בי ואתה נמשך אחר הדברים השכליים אתה ישראל. וכן הזכיר הנביא שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני הוא אני ראשון ואני אחרון. הזכיר יעקב שהוא השם שקראוהו אביו ואמו והזכיר ישראל שהוא השם שקרא לו הקב"ה ועל זה אמר מקוראי כלומר שם שקראתיו אני שנאמר (בראשית ל״ה:י׳) ויקרא את שמו ישראל:
כד הקמח
ומפני שהברכה והקדושה דבר א' כי הברכה נמשכת מן הקדושה כענין שכתוב (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וגו', ע"כ יש להזהר שלא יפסיק אדם בין קדוש לברוך, וכמה מבני אדם שאינן נזהרין בדבר זה והוא מכלל הדברים שאמרו רז"ל בפרק ראשון דברכות (דף ו') בענין תפלה מאי דכתיב (תהילים י״ב:ט׳) כרום זלות לבני אדם אלו דברים שעומדין ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם. וכמעט שאני אומר כי כל המפסיק והשח בינתים דומה כאלו קצץ בנטיעות, ויש לך להבין כי דעת רבותינו ז"ל בלשון מקצץ בנטיעות שהוא נאמר בשני ענינים מי שמפסוק בתורה או גורם בהפסקה ובטולה ההוא יקרא מקצץ בנטיעות. וכן מי שהוא נוטה מדרך האמונה להאמין בשתי רשויות או להסתפק בהם כאלישע בן אבויה יקרא מקצץ בנטיעות. והוא שאמרו במסכת חגיגה (פ"ב דף ט) אלישע אחר קצץ בנטיעות מאי חזא חזא מטטרון דאתיהיב ליה רשותא למיתב ולמיכתב זכותא דישראל אמר גמירי אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי דילמא ח"ו שתי רשויות יש אפקוה למטטרון ומחיוה שתין פולסי דנורא. ובמדרש שהש"ר אמרו אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות שהיה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וראה תינוקות שהיו מצליחין בתורה אמר עליהון מילתא ואינון מסתתמין, הנה בכאן מפורש שקורין החכמים הפסקת התורה קצוץ נטיעות. והוא הדין וכ"ש שיש לנו לומר בהפסקת התפלה בין קדוש לברוך. והנה רבותינו חכמי האמת החמירו בזה עד מאד ממה שאמרו במדרש אמר רבי אלעזר בר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ארבעה אלפים גמלים טעונים ואמרתי לו מה אלו טעונים אמר לי אף וחמה, אמרתי לו למי אמר לי לעשות נקמה במי שמספר בין קדוש לברוך, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק בין אמן יהא שמיה רבה לויתברך בין גאולה לתפלה. ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת לפני המקום שנא' (ישעיהו מ״ג:כ״ב) ולא אותי קראת יעקב. וכל המכוין לבו בתפלתו ואינו מדבר אין תפלתו חוזרת ריקם שנא' (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. ודרשו רז"ל במס' חולין פרק גיד הנשה חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרין שירה בכל עת ובכל שעה שירצו ואלו מלאכי השרת אין אומרין שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת ואמרי לה פעם אחת בחדש ואמרי לה פעם אחת בשנה ואמרי לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל ואמרי לה פעם אחת לעולם. ולא עוד אלא שישראל מזכירין את השם לאחר שתי תיבות שנאמר (דברים י) שמע ישראל ה' אלהינו ומלאכי השרת אינן מזכירין אותו אלא אחר שלשה תיבות שנא' (ישעיהו ו׳:ג׳) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ואין מלאכי השרת אומרין שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה שנא' (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים:
שמירת הלשון
וְיָדַעְתִּי אֶת תֵּרוּצָם שֶׁיֹּאמְרוּ, דִּדְחִיקָא לְהוּ שַׁעְתָּא (שדחוקה להם השעה), אֲבָל בֶּאֱמֶת, כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנְנוּ הֵיטֵב בְּנַפְשָׁם יֵדְעוּ, כִּי רַק הַיֵּצֶר מַתְעֶה אוֹתָם. כִּי הֲלֹא עַל שְׁאָר דְּבָרִים, שֶׁהוּא רַק תּוֹעֶלֶת גּוּפָנִי לַבֵּן, כָּל אֶחָד עוֹזֵר לִבְנוֹ בְּכָל כֹּחוֹתָיו יוֹתֵר מִכְּפִי יְכָלְתּוֹ וְגַם כַּמָּה פְּעָמִים מוֹסֵר אֶת נַפְשׁוֹ לְסַכָּנַת הָאֲבַדּוֹן עֲבוּרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה דְּבָרִים שֶׁהוּא שֶׁלֹּא כַּדִּין, בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם, וְהוּא מִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר: שָׁלוֹם יִהְיֶה לִי, כִּי אֲנִי עוֹשֶׂה בָּזֶה צְדָקָה בְּכָל עֵת לְפַרְנֵס בְּנֵי בֵּיתִי. וּכְשֶׁהוּא צָרִיךְ לְחַזֵּקּ אֶת בְּנוֹ לְתוֹרָה, שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לַעֲבֹד אֶת ה', וְהוּא מֵבִיא בָּזֶה לַבֵּן וְגַם לְעַצְמוֹ חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁנַּעְתִּיק לְקַמָּן מִמִּדְרְשֵׁי חֲזַ"ל, הוּא אוֹמֵר דִּדְחִיקָא לֵהּ שַׁעְתָּא. וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה מ"ג כ"ב): "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹּב, כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל", "בִּי" דַּיְקָּא. וְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ עַל זֶה הַכּתוּב (אסתר רבה פרשה ג'): כָּל יוֹמָא טָרֵי (הוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן) לָא לָעֵי, צַלֵּי וְלָעֵי. (כל היום עסוק בעבודתו ואינו עייף, וכשמתפלל עייף). וּבֶאֱמֶת הוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה הוּא חוּץ מִמְּזוֹנוֹת, הַקְּצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (בביצה ט"ז.): כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְכוּ' וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם פָּחַת פּוֹחֲתִין לוֹ, וְאִם מוֹסִיף מוֹסִיפִין לוֹ. לֵךְ נָא רְאֵה, מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (בקדושין ל.): כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד' ט'): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", וְסָמִיךְ לֵהּ (שם י'): "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב". גַּם עַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לַאֲרִיכוּת יָמִים, הוּא וּבָנָיו. כְּמוֹ דִּכְתִיב (דברים י"א י"ט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" וְגוֹ' וְסָמִיךְ לֵהּ (דברים י"א כ"א): "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם" וְגוֹ;