שמירת הלשון
אָכֵן בֶּאֱמֶת זוֹהִי טָעוּת מֵעִקָּרָהּ. לֹא חִיְּבָה תּוֹרָה לְבַעַל הַבַּיִת, שֶׁיִּלְמַד כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה וְלֹא יִתְעַסֵּק בְּעֵסֶק כְּלָל, רַק שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּעֵסֶק וְיִקְבַּע עִתִּים לַתּוֹרָה. אָכֵן זֶה צִוְּתָה הַתּוֹרָה, שֶׁיִּהְיֶה הָעֵסֶק בֶּאֱמוּנָה וּבְלִי תַּרְמִית, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת ל"א.), שֶׁשּׁוֹאֲלִין לוֹ לְאָדָם: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? וְכֵן לְכָל הַמִּצְוֹת, כַּאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב נִמְצָא, שֶׁלֹּא הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה כְּלָל עַל הָאָדָם, וְזֶהוּ מַה דִּכְתִיב בַּקְּרָא (מיכה ו' ג'): "עַמִּי, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ, עֲנֵה בִּי". וְרַקּ הָעִקָּר צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִהְיוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מוֹרֵד בְּמַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לְבַטֵּל, חַס וְשָׁלוֹם, בְּיָדַיִם מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁלֹּא לְקַיְּמָן אוֹ לַעֲבֹר בְּיָדַיִם עַל הַלָּאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵינֶנּוּ מוֹרֵד, בְּוַדַּאי יִזְכֶּה לְמַעֲלָה בְּאֹפֶן הַיּוֹתֵר נַעֲלֶה.