כד הקמח
אסור להתעצל בהספדו של אדם כשר שכן דרשו ז"ל (שבת פי"ג דף קה ב) כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנאמר (יהושע כד) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים אשר מצפון להר געש מלמד שגעש עליהם ההר להרגן מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע, ואמרו עוד כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימיו מדה כנגד מדה, וידוע כי חכמי הדור מכפרין על הדור. ומצינו הארון כי הוא רמז לזה כי הוא הראשון והקודם לכל מלאכת המשכן וירמוז אל החכם שהוא קדום לכל בסדר המעלות להורות כי הם מכפרין על הדור כשם שהיה הארון מכפר על מעשה שטים והזכיר בארון (שמות כה) מבית ומחוץ תצפנו שיהיה זהב בתוכו כברו. וזה רמז לתלמיד חכם שצריך שיהיה תוכו כברו פיו ולבו שוין. וכענין שכתוב (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני לבשתי מבחוץ וילבשני מבפנים כלומר הלבוש כולו אחד שוה. וע"ז דרשו ז"ל (איוב כח) לא יערכנה זהב וזכוכית למה נמשלו ד"ת לזכוכית לומר לך מה זכוכית כל מה שאתה נותן לתוכו הוא מראה לך כך תלמיד חכם צריך שיראה בפיו כל מה שבתוכו. ועל פקידת החכמים הגדולים שבארץ הזכיר הנביא ע"ה (זכריה יא) הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שודדו הילילו אלוני בשן כי ירד יער הבציר. ואמר עוד (שם) קול יללת הרועים כי שודדה אדרתם קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן. וכעין זה הזכיר עוד ואמר (מיכה ז) אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי. היה הנביא מתאונן על העדר החכמים והיה אומר כי בא באחרונה ולא השיג מן החכמים העוברים, והמשיל החכמים השלימים לאשכולות ואמר בכורה היה מתאוה, ובא המשל לומר כי א"צ לומר כי הם חסרים מן האשכולות אלא אפי' הבחורים המשתדלים בעסק התורה אין בהם זהו בכורה אותה נפשי כי מנהג העולם שיתאוו הביכורים וכן היה הנביא מתאוה שיהיו בישראל תינוקות שיתחילו לדרוש את ה' ולא היה מוצא והיה הדור יתום מן האשכולות גם מן הבכורים, זה שמעתי בשם הרב הקדוש רבי יונה זצ"ל:
מנורת המאור
ובעת סילוקן של צדיקים, הב"ה מסלק עמהן כל טובה שבעולם, לפי שבזכותן היתה טובה בעולם ובסילוקן תסתלק עמהן. כדגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם בטלו האשכולות, שנא' (מיכה ז, א) אין אשכול לאכול ביכורה אותה נפשי. מאי אשכולות, איש שהכל בו. משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. משמתו נביאים אחרונים, חגי זכריהו ומלאכי, נסתלקה רוח הקדש מישראל. ואעפ"כ היה משתמשין בבת קול. פעם אחת היו מסובין בעליית בית גדיא ביריחו, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה, יש אדם בכם שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו את עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו, אי חסיד, אי עניו, מתלמידיו של עזרא. ושוב פעם אחת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה, יש בכם אדם ראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, ונתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו, אי חסיד, אי עניו, מתלמידיו של הלל. וכשנכנס רבן גמליאל הזקן לעבר את השנה ביבנה, אמ' יכנסו [שבעה] זקנים. נכנס רבן גמליאל ומצא שמונה. אמ' מי שעלה שלא ברשות ירד. עמד שמואל הקטן על רגליו ואמ', אני הוא, והלכה למעשה נכנסתי לשאול. אמ' רבן גמליאל, כל ישראל יודעין, שאלו אמרתי שלא יכנסו אלא שנים, אתה הוא אחד מהם. וכשמת תלו לו פנקסו ומפתחו בארונו, מפני שלא היה לו בן, והיה רבן שמעון בן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה מספידין ואומרים, על זה נאה לבכות, על זה נאה להתאבל, מלכים מתים מניחים כתרם לבניהם, עשירים מתים מניחים עושרם לבניהם, שמואל הקטן נטל כל חמדה שבעולם והלך לו.