כד הקמח
לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי (תהילים נ״א:י״ב). דע כי כל מצות התורה הם נחלקות לשלשה חלקים. יש מצות תלויות בדבור כגון למוד תורה שכתוב בה (דברים ו׳:ז׳) ודברת בם. ומצות קדוש והבדלה שכתוב בה זכור ואמרו רז"ל (ערבי פסחים דף קו) זכרהו בכניסתו וביציאתו. וכן מקרא מגלה מדאתיא זכירה זכירה כתיב (שמות אז) כתוב זאת זכרון בספר וכתיב במגילה (מגילה ט) נזכרים ונעשים מה להלן בפה הכא נמי בפה, ויש מצות תלויות בלב כגון האמונה בהקב"ה שהיא בלב ומצות היחוד ומצות האהבה בשי"ת. ויש מצות תלויות במעשה כגון ציצית תפילין מזוזה לולב סוכה שופר מילה צדקה וכיוצא בהן, ושלשתן רמזן משה בפסוק אחד. הוא שאמר (דברים ל׳:י״ד) כי קרוב אליך הדבר. ביאר ג' חלקי המצות שהם מצות הפה והלב והמעשה, ודבר ידוע כי כל מצות שבתורה אינן אלא לתקן הלב כי הלב הוא העיקר, והוא הכונה בכתוב שהכניס מלת ולבבך באמצע כי עיקר כל דבר שבעולם הוא אמצעיתו והארץ היא נקודה באמצע השמים ולכך דעת מקצת החכמים כי השמים נבראו בעבור הארץ וא"כ הארץ עיקר, ודרשו ז"ל עיקר שכינה בתחתונים היתה שנא' (בראשית ב) וישמעו את קול ה' אלהים וגו', וכן באדם הלב עיקר שהוא באמצע הגוף, וכן בביצה החלמון עיקר שהוא באמצע ולא החלבון, וכן בגן עדן עץ החיים היה עיקר הגן והיה באמצע הוא שכתוב (שם) ועץ החיים בתוך הגן, וכן א"י עיקר העולם והיא באמצע העולם, וכן ירושלים באמצע ארץ ישראל, וכן בית המקדש באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית המקדש, ולפי שהלב עיקר הגוף וכל האיברים תלוים עליו לכך הושם בכתוב באמצע כי המחשבה קודמת אל הדבור והמעשה, וע"כ כשהתפלל דוד המלך לחדש בקרבו רוח נכון בקיום המצות שאל עזר וסיוע מאת השי"ת שיברא לו לב טהור שהוא עיקר כל האיברים שבו ישתדל בקיום התורה והמצות וישיג רצון השי"ת, ופי' לב טהור מן התאוות לפי שההמשך אחר התאוות נקרא עון והעון קרוי טומאה, וכן אמר דוד (תהילים נ״א:ד׳) ומחטאתי טהרני, וטהרת הלב הוא שימנע מן התאוות, וכן אמר שלמה (משלי כ״ב:י״א) אהב טהר לב וגו'. ישבח טהרת הלב ויאמר מי שאוהב שיהיה טהר לב והוא הנקי מכל מחשבות רעות יהיו דבריו חן בעיני הכל וראוי הוא שיהיה המלך רעהו ועל זה לא אמר רעהו המלך. ללמדך כי הוא למעלה מן המלך:
שערי תשובה
והנה מדרגות רבות לתשובה. ולפי המדרגות יתקרב האדם אל הקב"ה. ואמנם לכל תשובה תמצא סליחה. אך לא תטהר הנפש טוהר שלם להיות העונות כלא היו. זולתי כאשר יטהר האדם את לבו ויכין את רוחו כאשר יתבאר. וכן כתוב (תהילים ל״ב:ב׳) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה. וכענין הבגד הצריך כבוס. כי המעט מן הכבוס יועיל בו להעביר הגעל ממנו. אך לפי רוב הכבוס יתלבן. וכן כתוב (שם נ"א) הרב כבסני מעוני. ותכבס הנפש מן העון כפי אשר תכבס את לבה. שנאמר (ירמיהו ד׳:י״ד) כבסי מרעה לבך ירושלים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תהילים קי״ב:א׳) אשרי איש ירא את ה'. בעודו איש. רצונו לומר - כי תשובת האדם המעולה בימי בחורותיו בעוד כחו עליו יתגבר על יצרו. אכן כל תשובה מועילה. כמ"ש (שם צ') תשב אנוש עד דכא ותאמר שוב בני אדם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה עד דכדוכה של נפש:
תומר דבורה
הט' - ותשליך במצלות ים כל חטאותם - זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ מְסָרָם בְּיַד פַּרְעֹה וְשָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה לָמָּה יַעֲנִישׁ פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְכֵן הָמָן וְדוֹמֵיהֶם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַחֵם בִּלְבַד לוֹמַר שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה אִם כֵּן לֹא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד רָעָה אִם כֵּן יִסְתַּלֵּק הָמָן מֵעֲלֵיהֶם אוֹ פַרְעֹה אוֹ סַנְחֵרִיב זֶה לֹא יַסְפִּיק אֶלָּא יָשׁוּב עֲמַל הָמָן עַל רֹאשׁוֹ וְכֵן פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְהַטַּעַם לְהַנְהָגָה זוֹ הִיא בְּסוֹד (וַיִּקְרָא טז, כב): "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא עֲוֹנוֹת מַמָּשׁ, וְזֶה קָשֶׁה מְאֹד וְכִי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ וְהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא. אֶלָּא הַמִּדָּה הִיא כָּךְ הָאָדָם מִתְוַדֶּה וְכַוָּנָתוֹ בַּוִּדּוּי לְקַבֵּל עָלָיו טָהֳרָה כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים נא, ד): "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי" וְכֵן הוּא אֲמָרֵנוּ "מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים" אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יִסּוּרִים קַלִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים רָעִים" וְכָךְ הוּא מְכַוֵּן בִּהְיוֹתוֹ אוֹמֵר "וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי" מַמָּשׁ הוּא מְקַבֵּל יִסּוּרִים בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְהִתְכַּפֵּר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁיִּסּוּרִים מְמָרְקִים אוֹ מִיתָה מְמָרֶקֶת. וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה מִיַּד שֶׁזֶּה מִתְוַדֶּה בִּתְפִלָּתוֹ וּפֵרְשׁוּ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רסב:) שֶׁהוּא חֵלֶק סמא"ל כְּעֵין הַשָּׂעִיר, מַהוּ חֶלְקוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עָלָיו יִסּוּרִים וּמִיַּד מִזְדַּמֵּן שָׁם סמא"ל וְהוֹלֵךְ וְגוֹבֶה חוֹבוֹ וַהֲרֵי נוֹשֵׂא הַשָּׂעִיר הָעֲוֹנוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לִגְבּוֹת חוֹבוֹ וְיִשְׂרָאֵל מִתְטַהֲרִים וְהִנֵּה הַכֹּל יִתְגַּלְגֵּל עַל סמא"ל, וְהַטַּעַם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עַל עוֹלָמוֹ שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵן יִתְבַּטֵּל, וְזֶה טַעַם "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (וַיִּקְרָא כ, טו) וְכֵן הָאֶבֶן שֶׁל מִצְוַת הַנִּסְקָלִין וְהַסַּיִף שֶׁל מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין טְעוּנִין קְבוּרָה (סַנְהֶדְרִין מה:) לְבַטֵּל מְצִיאוּתָם וְכֹחָם אַחַר שֶׁיִּגְמֹר דִּינָם.