כד הקמח
אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו וגו' (שה"ש ו). דבר ידוע שאין הקב"ה מתעלה מכל ע' אומות שבעולם כי אם בישראל וזהו שנא' (שם א) כי טובים דודיך מיין כלו' משבעים אומות. ולפי שישראל הם הכונה בבריאת העולם הזכיר שלמה בכאן אמרתי אעלה בתמר, וידוע כי לשון אמירה בהקב"ה ענינו במחשבה כלשון (קהלת ג׳:י״ז) אמרתי אני בלבי, (ש"א ב) מה תאמר נפשך ואעשה לך, ויאמר הכתוב מחשבתי בבריאת עולמי היתה שאתעלה בישראל והמשיל ישראל לתמר שנא' (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח. מה תמר זה אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. אחזה בסנסניו כלומר אבחר בצדיקים שבהם והם שעושין פירות, שהרי לשון סנסנים הם הענפים העליונים אשר שם הפרי והוא רמז לז' צדיקים שעשו שרש למטה ועשו פרי למעלה ונזדכך העולם בהם והם מאדם ועד יעקב שכל זרעו היה מזוקק ראוי לקבל התור' שהרי לא ניתנה התורה עד שצירף הקב"ה וזיקק כל התולדות ז' פעמים כדי שיהיה נקיי התולדות וכלים טהורים מוכנים לנפש התורה לקבל התורה, ואלו הן אדם שת נח שם אברהם יצחק ויעקב, והוא שאדם הראשון היה פסולת בזרעו קין ותולדותיו ונזדכך זרעו בשת שהיה זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין לא כענין התולדות הראשונות, וזה שאמר (בראשית ה׳:ג׳) ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר, ושת גם הוא לא נזדכך והיה בזרעו פסולת זה אנוש וכל דורו שהיו עובדין ע"ז עד שנזדכך בנח ונח גם הוא היה פסולת בזרעו והוליד חם ונזדכך זרעו בשם, גם שם העמיד תולדות שנחלקו על עבודת השי"ת ונזדכך באברהם, גם אברהם היה פסולת בזרעו זה ישמעאל ובני קטורה ונזדכך ביצחק שנא' (שם כא) כי ביצחק יקרא לך זרע. גם יצחק היה פסולת בזרעו ונזדכך זרעו ביעקב. יעקב היה כל זרעו קדש י"ב שבטים חכמים וצדיקים אין בהם פסולת וסיג לא חסרו לקבלת התורה רק רבוי עם, נמצאת למד שבקבלת התורה נזדככו הדורות כבר ז' פעמים כדי לקבל התורה שהיא כסף צרוף, והנה במצרים נשתלחה בהם הברכה וכח הריבוי עד שעלו לששים רבוא שהוא המנין הכולל כל הצורות וכל הדעות ולא היתה ראויה התורה להנתן בפחות מהחשבון הזה ומתוך האותות והמופתי' שנעשו במצרים נתפרסם האלהות אצל האומות שהיו כבהמות, והוא שכתוב (הושע י״ב:י׳) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, ביאור כי כח היחוד והאלהות נתפרסם מארץ מצרים ואז נתעלה הקב"ה בעיני האומות ע"י ישראל בעשר מכות במצרים ואחרי כן בקריעת ים סוף וכענין שכתוב (שמות ט״ו:י״ד) שמעו עמים ירגזון, ואחרי כן נחתם הענין להם במתן התורה כי שם נתעלה ושם הראה לישראל את כבודו ואת גדלו ונתפרסם מציאותו ואלהותו:
מנורת המאור
הלכות אתרוג והדס וערבה. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. גרסי' בפסיקתא, פרי עץ הדר, זה הב"ה, דכתי' (תהלים קד, א) אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, כפות תמרים, זה הב"ה, דכתי' (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבות, זה הב"ה, דכתי' (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, וערבי נחל, זה הב"ה, דכתי' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. ד"א פרי עץ הדר, זה אבינו אברהם שהדרו הב"ה בשיבה טובה, דכתי' (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, כפות תמרים, זה אבינו יצחק, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, וענף עץ עבות, זה אבינו יעקב ע"ה. מה הדס זה רחוש וחזוק בעלים, כך יעקב אבינו ע"ה רחוש וחזוק בבנים. וערבי נחל, זה יוסף. מה ערבה זו כמושה [ו]יבשה בפני שלשת המינין, כך מת יוסף לפני אחיו. ד"א פרי עץ הדר, זו אמנו שרה, שהדרה הב"ה בשיבה טובה, שנא' (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים. כפות תמרים, זו אמנו רבקה. מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וענף עץ עבות, זו אמנו לאה. מה הדס זה רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים. וערבי נחל, זו אמנו רחל. מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינין, כך מתה רחל לפני אחותה. ד"א פרי עץ הדר, זו סנהדרין גדולה של ישראל, שהידרה הב"ה בשיבה טובה, שנא' (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. כפות תמרים, אלו תלמידי חכמים, שהן כופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. וענף עץ עבות, אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבים לפני סנהדרין. וערבי נחל, אלו שני סופרי דינין שיושבין לפני סנהדרין, אחד מימין ואחד משמאל. ד"א פרי עץ הדר, אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ומעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל. מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אלו ישראל. מה הערבה הזו אין בה טעם ולא ריח, כך הם ישראל, יש בהן בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמ' הב"ה, לאבדן אי איפשר, אלא יעשו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו.
שערי תשובה
והנה אנשים צדיקים וישרים בלבותם. שאגה להם כלביא תמיד במחשבותם. וינהמו על חטאיהם כנהמת הים. ועל אשר קצור קצרה ידם מעבודת השם. כי על זה יפשע גבר והרבה אשמה כמו על העבירות החמורות. כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ויתר הקב"ה על ג"ע כו' ולא ויתר לעון ביטול תורה. אף כי מלאו רע האנשים אשר עיקר מחשבותיהם ומעשיהם על חפצי גופם והבלי זמנם. ובסוד היראה אל תבא נפשם. ולהשתונן כליותם עליה אל תחד כבודם במשכיות לבבם וחדרם ומשכיותם לעתים מזומנים. ולא יתנו חלק לתורה בעסקיהם. ומקרב לבם אבד חשבון על נפשם. כי גוי אובד עצות המה. וכמה הם במדרגה תחתונה.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בן ששים שנה לזקנה בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם. והיתה כוונתם ז"ל בדברים האלה להזהיר על התשובה. ושיחשוב האדם על קצו בהגיעו לימי הזקנה. אם לא זכה לעשות כן בימי בחורותיו. ואחרי כי קרוב לבא עתו יעזוב חפצי הגוף ותאוותיו ויתקן נפשו. ובהגיע לימי השיבה יוסיף לגרש מלבו ענין העולם. ולפי מיעוט השנים הבאות ימעיט בעסק העולם ויתיחד תמיד להתבונן ביראת השם. ולחשוב עם נפשו ולתקן מדותיו. ולבקש תורה ומצות. ומה שאמרו בן תשעים לשוח הוא מלשון (תהילים ק״ב:א׳) ישפוך שיחו (בראשית כ״ד:ס״ג) לשוח בשדה. כמו שפירשו רבותינו זכרונם לברכה יצחק תיקון תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. כי אחרי שהגיע לתשעים ראוי לו להיות כל עסקו בתפלות ובתהלות השם ולשיח בנפלאותיו.
ודיבר שלמה המלך עליו השלום בענין ימי הזקנה שלא יתעצל האדם בהם מעבודת הש"י ואומר (קהלת י״א:ו׳) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. המשיל ימי הילדות והשחרות לבקר וימי הזקנה לערב. והזרע דרך משל לבנים ותלמידים. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו העמיד תלמידים בילדותו יעמיד תלמידים בזקנותו. כי אולי יצליחו בני הזקונים בתורה ובמצות מבני הנעורים. וכן התלמידים אשר יעמיד בזקנותו אולי יצליחו מן הראשונים או יהיו כאחד טובים.
אחרי כן אמר (שם) ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש. פירושו - חזר לדבר על ימי הזקנה שהמשיל אותם לערב. ומפני כי הזקן לא יטעם את אשר יאכל ואת אשר ישתה כדברי ברזילי הגילעדי. אמר כי יש לו לזקן ליהנות במאור השמש ואל תקצר נפשו עליו. כי קוצר נפש מונע את האדם ממלאכת שמים. ויערב לו האור כאשר יערכנו לעומת ימי החשך הבאים. כאשר יזכיר במקרא אשר למטה מזה (שם) כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח ויזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו כל שבא הבל. פירוש גם כי יזקין האדם מאוד אל יהיה על עצמו למשא. אך בכל שנותיו ישמח למען לא יאבד אחת משנותיו ולא ישבות מעבודת הבורא. ויזכור ימי החשך כי הרבה יהיו ואז לא יוכל לעבוד עבודה כענין שנאמר (תהילים ו׳:ו׳) בשאול מי יודה לך. והצדיקים מתגברים בזקנותם ויאזרו חיל ויחליפו כח לעבודת השם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה מתוספת בהם. ונאמר (שם צ"ב) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. והזכיר למעלה (שם) צדיק כתמר יפרח וגו' שתולים בבית ה' וגו' כי הצדיקים שתולים בבית ה' מנעוריהם וגדלים בבתי מדרשות מבחוריהם. כתמר שיפרח וכארז שגדל בלבנון. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שתולים בבית ה' אלו התינוקות על דרך מה שכתוב (שם קמ"ז) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם. ואמר אחרי כן בדבר זה אינם נמשלים לאילנות כי האילנות בהזקינם לא יתנו חילם והצדיקים ינובון בשיבה. עוד אמר דוד המלך עליו השלום (שם ע"א) וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני עד אגיד זרועך לדור לכל יבא גבורתך:
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בן ששים שנה לזקנה בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם. והיתה כוונתם ז"ל בדברים האלה להזהיר על התשובה. ושיחשוב האדם על קצו בהגיעו לימי הזקנה. אם לא זכה לעשות כן בימי בחורותיו. ואחרי כי קרוב לבא עתו יעזוב חפצי הגוף ותאוותיו ויתקן נפשו. ובהגיע לימי השיבה יוסיף לגרש מלבו ענין העולם. ולפי מיעוט השנים הבאות ימעיט בעסק העולם ויתיחד תמיד להתבונן ביראת השם. ולחשוב עם נפשו ולתקן מדותיו. ולבקש תורה ומצות. ומה שאמרו בן תשעים לשוח הוא מלשון (תהילים ק״ב:א׳) ישפוך שיחו (בראשית כ״ד:ס״ג) לשוח בשדה. כמו שפירשו רבותינו זכרונם לברכה יצחק תיקון תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. כי אחרי שהגיע לתשעים ראוי לו להיות כל עסקו בתפלות ובתהלות השם ולשיח בנפלאותיו.
ודיבר שלמה המלך עליו השלום בענין ימי הזקנה שלא יתעצל האדם בהם מעבודת הש"י ואומר (קהלת י״א:ו׳) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. המשיל ימי הילדות והשחרות לבקר וימי הזקנה לערב. והזרע דרך משל לבנים ותלמידים. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו העמיד תלמידים בילדותו יעמיד תלמידים בזקנותו. כי אולי יצליחו בני הזקונים בתורה ובמצות מבני הנעורים. וכן התלמידים אשר יעמיד בזקנותו אולי יצליחו מן הראשונים או יהיו כאחד טובים.
אחרי כן אמר (שם) ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש. פירושו - חזר לדבר על ימי הזקנה שהמשיל אותם לערב. ומפני כי הזקן לא יטעם את אשר יאכל ואת אשר ישתה כדברי ברזילי הגילעדי. אמר כי יש לו לזקן ליהנות במאור השמש ואל תקצר נפשו עליו. כי קוצר נפש מונע את האדם ממלאכת שמים. ויערב לו האור כאשר יערכנו לעומת ימי החשך הבאים. כאשר יזכיר במקרא אשר למטה מזה (שם) כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח ויזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו כל שבא הבל. פירוש גם כי יזקין האדם מאוד אל יהיה על עצמו למשא. אך בכל שנותיו ישמח למען לא יאבד אחת משנותיו ולא ישבות מעבודת הבורא. ויזכור ימי החשך כי הרבה יהיו ואז לא יוכל לעבוד עבודה כענין שנאמר (תהילים ו׳:ו׳) בשאול מי יודה לך. והצדיקים מתגברים בזקנותם ויאזרו חיל ויחליפו כח לעבודת השם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה מתוספת בהם. ונאמר (שם צ"ב) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. והזכיר למעלה (שם) צדיק כתמר יפרח וגו' שתולים בבית ה' וגו' כי הצדיקים שתולים בבית ה' מנעוריהם וגדלים בבתי מדרשות מבחוריהם. כתמר שיפרח וכארז שגדל בלבנון. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שתולים בבית ה' אלו התינוקות על דרך מה שכתוב (שם קמ"ז) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם. ואמר אחרי כן בדבר זה אינם נמשלים לאילנות כי האילנות בהזקינם לא יתנו חילם והצדיקים ינובון בשיבה. עוד אמר דוד המלך עליו השלום (שם ע"א) וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני עד אגיד זרועך לדור לכל יבא גבורתך: