Musar על תהילים 19:4

ד"א לא תהיה לו כנושה. הה"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. בוא וראה כל בריותיו של הב"ה לווין זה מזה. היום לווה מן הלילה והלילה לווה מן היום, שנא' יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, וכתיב (תהלים יט, ד) אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. הלבנה לווה מן הכוכבים והכוכבים לווים מן הלבנה. וכשהב"ה רוצה אינו מוציאם, שנא' האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לווה מן השמש והשמש לווה מן האור, שנא' שמש ירח עמד זבולה. החכמה לווה מן הבינה והבינה לווה מן החכמה, שנא' אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. החסד לווה מן הצדקה והצדקה לווה מן החסד, שנא' רודף צדקה וחסד. השמים לווין מן הארץ והארץ לווה מן השמים, שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו'. התורה לווה מן המצות והמצות לווין מן התורה, שנא' שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך. בריותיו של הב"ה לווין זה מזה ועושין שלום זה עם זה בלא דברים. ובשר ודם לווה לחברו ומבקש לבולעו בריבית ובגזל. ואלו שנוטלין רבית אומרין להב"ה למה אין אתה נוטל רבית מעולמך שהבריות בתוכו, שכר הארץ שאתה משקה, שכר הצמחים שאתה מעלה, שכר המאורות שאתה מאיר, שכר הנשמה שנפחת, שכר הגוף שאתה שומר. ואומר להם הב"ה ראו כמה הלויתי ואיני נוטל רבית ואיני נוטל מהארץ אלא מה שהלויתי והיא נוטלת שלה, שנא' וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אוי לו למי שנוטל רבית מה נאמר בו, בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה. משל למלך שמסר לאדם אחד אוצרו התחיל מכה עניים והורג אלמנות ומבזה אביונים מפשיט ערומים, עושה בו חמס וגזל, וממלא אותו שקר ומפסיד אוצרו של מלך. כך הב"ה פותח אוצרותיו לבריות מכספו ומזהבו, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. התחיל עני צווח שהוא לווה מן העשיר ונוטל הימנו רבית. אם לותה אלמנה ממנו הרי הוא דוחקה ליטול ממנו רבית. מבזה בו אביונים אם יבקשו ממנו צדקה והב"ה אומר לועג לרש חרף עושיהו. מפשיט בו ערומים, אם חייב לו מנה או שנים, נוטל טליתו הימנו ויושב ערום. הב"ה נתן לו ממון של אמת והוא עושה אותו שקר, שנא' חרשתם רשע ועולתה קצרתם. לפי' הב"ה מזהיר את ישראל ואומר אם חבל תחבל וגו' החזירה לו שלא יצעק לפני, שנא' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. וכתיב (משלי כב, כב) אל תגזל כי דל הוא, למה, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. ד"א אל תגזל כי דל הוא, וכי יש ממון לדל, ומה גוזלין ממנו, אלא לומר לך כל מי שאינו נותן צדקה לעני כאלו גזלו. מפני שישראל כולן שותפין וערבים זה לזה, ואם אין העשיר נותן צדקה לעני נמצא כשותף גוזל לחבירו. לפי' שלמה ע"ה אומר אל תגזל דל.