מוסר על בראשית ד:יז

וּבֶאֱמֶת זוֹהִי טָעוּת גְּדוֹלָה, דְּאִם כֵּן לָמָּה צִוְּתָה הַתּוֹרָה עַל זֶה בְּלֹא תַעֲשֶׂה? הֲלֹא יָדוּעַ הוּא, דְּאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו, וַהֲוָה לֵהּ לְהַתּוֹרָה לִכְתֹּב דָּבָר זֶה רַק בְּעִנְיַן הַמִּדּוֹת, כְּמוֹ שְׁאָר מִדּוֹת קְדוֹשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמָרוֹת רַק לַאֲנָשִׁים יְחִידִים. אֶלָּא וַדַּאי דְּיוֹצֵר הָאָדָם שָׂם בְּכֹחַ כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁאִם רַק יָשִׂים עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו, יוּכַל לְהִזָּהֵר מִזֶּה. וְכִדְאִיתָא בְּסִפְרִי פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ (דברים ל"ב ד'): "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל", שֶׁלֹּא בָּרָא בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת רְשָׁעִים, אֶלָּא לִהְיוֹת צַדִּיקִים, (פֵּרוּשׁ: דְּאִי לָאו הָכִי יֵשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, עָוֶל בְּחֻקּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל הָעֹנֶשׁ שֶׁמַּעֲנִישָׁם אַחַר כָּךְ) וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ז' כ"ט): "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְּשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". וְכָזֶה אִיתָא בְּתַנְחוּמָא פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר", לֹא בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנִּקְּרָא צַדִּיק וְיָשָׁר, אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ אֶלָּא כְּדֵי לִהְיוֹת צַדִּיק וְיָשָׁר. וְאִם תֹּאמַר: לָמָּה בְּרָאוֹ לַיֵּצֶר הָרָע שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית ח' כ"א): "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"? אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא רַע, מִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ טוֹב? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה עָשִׂיתָ אוֹתוֹ רַע. תִּינוֹק הֲוָת וְלֹא חָטָאתָ, נִתְגַּדַּלְתָּ וְחָטָאתָ, [פֵּרוּשׁ: שֶׁהָאָדָם מַמְשִׁיךְ אוֹתוֹ עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו וּבְעִנְיָנָיו, כִּי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן כֹּחַ לָאָדָם לִהְיוֹת מוֹשֵׁל עָלָיו, וְהַיֵּצֶר הָרָע יִהְיֶה לוֹ בִּבְחִינַת עֶבֶד לְסַיֵּעַ לוֹ בְּאֵיזֶה עִנְיָנִים לַצֹּרֶךְ הַתַּכְלִיתִי, כַּכָּתוּב (בראשית ד' ז'): "וְאַתָּה תִּמְשֹׁל בּוֹ", וּכְתִיב (מִשְׁלֵי כ"ט כ"א): "מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ" וְגוֹ' וְהַדְּבָרִים אֲרֻכִּים]. וְכַמָּה דְּבָרִים קָשִׁים יֵשׁ בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִיֵּצֶר הָרָע וּמָרִים מִמֶּנּוּ, וְאַתֶּם מַמְתִּיקִים אוֹתָן, אֵין לְךָ מַר מִן תּוֹרְמְסִין, וְאַתָּה שׁוֹקֵד לְשָׁלְקָן וּלְהַמְתִּיקָן בְּמַיִם ז' פְּעָמִים עַד שֶׁהוּא מָתוֹק, וְכֵן חַרְדָּל וְצָלָף. וּמַה מָּרִים שֶׁבָּרָאתִי אוֹתָן, אַתָּה מַמְתִּיקָן לְצָרְכְּךָ, יֵצֶר הָרָע הַמָּסוּר בְּיָדֶךָ עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

לכשנסתכל בעולם נראה שכל בני האדם, לרבות הגויים, עוסקים בישובו של עולם שיש בו משום צדקה וחסד. הם בונים ערים, סוללים דרכים, גושרים גשרים ועושים לתיקונו של עולם, אנו לא מבינים להעריך כראוי את חשיבות בנינה של עיר. אבל באמת חשוב דבר זה מאד לפני המקום שמציינים מאורע זה בתורה, כמו שכתוב: "ויהי בונה עיר" (בראשית ד). ומצוה רבה היא כי "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מח). ואף מה שהעמים נלחמים איש ברעהו, סבורים הם שעושים לטובת האנושיות ולמען תיקון העולם בדרכי הצדק והיושר, בהתאם לשיעור הבנתם. ולכאורה אם הם עוסקים בהטבה ובחסד, וכידוע הרי ההטבה הקטנה ביותר מקורה בדעה עליונה ויש בה משום התדמות לדרכי השם, למה קוראים אותם רשעים ומביאים עליהם פורעניות?