מוסר על בראשית יח:כ

ושאינו יודע לשאול זה נח איש צדיק היה בדורותיו (בראשית ו, ט), ואלו היה בדור של אברהם אבינו כו' (רש"י שם), כי אברהם אבינו כשאמר לו הש"י (בראשית יח, כ) (הנה) זעקת סדום כו', התחיל לשאול שאלות גם בקשות. אבל (שם ו, יג) ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר כו', לא שאל מאומה. ונח היה סובר דהיינו על מנת שיחיה בני, רצה לומר כי קיום נח היה רק בשביל שיהי' קיום העולם, שלא יאבד העולם לגמרי ושיהיו הם אח"כ פרים ורבים. וזהו שנקרא נח (שם ט, כ) איש האדמה, כלומר למען שלא תשם האדמה, עיין בתורה שבכתב שלי בפרשת נח באורך. הרי נח איש צדיק, ואיש האדמה, ומכל מקום היה צדיק תמים, כי כוונתו על זה בדגמר שפיר:

כלל זה אנו מוצאים גם במהפיכת סדום ועמורה. מסופר בתורה שלפני שה׳ הפך סדום ועמורה, אמר לאברהם: ״זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה״ (בראשית יח). והנה אברהם שהכיר מדות טובו של הקדוש ברוך הוא שאינן נמנעות מאת שום אדם בעולם ובשום מקרה, הבין מזה שגילה לו הקדוש ברוך הוא על הפורענות שעתיד להביא על סדום ועמורה, שיש בה מקום גם לחסדי ה׳ ושיש, איפוא, לעורר רחמיו שיתנהג אתם בדרכי טובו ויסלח להם בזכות הצדיקים הנמצאים ביניהם, והוא סיכן עצמו לעמוד כנגד הקדוש ברוך הוא ולתבוע ממנו דין פעם אחר פעם, אף התבטא לפניו בביטויים נועזים: ״חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט״ (ראה ילקוט תהלים תתקכח, שלאברהם בלבד שתק הקדוש ברוך הוא על דברים קשים כאלה), ולא עוד אלא אמר ״ואנכי עפר ואפר״, כלומר, עשה עצמו עפר ואפר ובלבד שיוכל לבקש רחמים עליהם. ואם כי היו ״רעים וחטאים לה׳ מאד״ והיו ראויים לאותה פורענות. בכל זאת לא התייאש אברהם אבינו בהכירו את רחמי ה׳ והתפלל שאולי בזכות הצדיקים שבתוכם, יימלטו גם הם.

״רבי יהושע בר נחמיה משום רבי אחא אמר: נאמר בשבט יהודה ובנימין מה שלא נאמר בסדומיים. בסדומיים כתיב: ׳וחטאתם כי כבדה מאד וכו׳ (בראשית יח:כ), אבל בשבט יהודה ובנימין כתיב: ׳ויאמר אלי עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד׳ (יחזקאל ט:יט). אמר רבי תנחומא: אמר כתוב חורי אית לן: ׳ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים׳ (איכה ד:ו), אותם לא פשטו ידיהם במצוות ואלו פשטו ידיהם במצוות וכו׳ (שיר השירים רבה א:ד). ׳ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן׳ (איכה ד:ו) וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי. כיצד? היתה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותו הככר ומנחמתה אותה בה, והעלה עליהם הכתוב כאילו בשלו ילדיהן למצות. הדא הוא דכתיב ׳ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן׳. וכל כך למה? בשביל שהיו לברות למו״ (איכה רבה ד). זהו כחו של חסד. אף אם ״ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה״ הגין אליהם והצילם מחורבן סדום ועמורה ונשתיר מהן פליטה. ״לולא ה׳ הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו״ (ישעיה א:ט), ושריד זה הוא עם ישראל, עם הקדוש, לו העתיד והנצח, רם ונשא וגבוה מאד.