מוסר על יהושע כד:לב

וגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הב"ה, שנא' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא. ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנא והלך לפניו צדקך כבוד ה' יאספך. ת"ר בוא וראה כמה חביבות המצות על משה רבינו ע"ה, שכל זמן שישראל מתעסקין בבזת מצרים, משה מתעסק במצוה, והיה משתדל ליטול עצמותיו של יוסף להעלות אותן לארץ ישראל, כדי שיהיו ישראל נקיים מן השבועה, שנא' (בראשית נ, כה) וישבע יוסף את בני ישראל לאמר. ולפיכך היה משה משתדל ליקח עצמות יוסף, לצאת ידי חובת המצוה, שנא' (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות. ומנין היה יודע משה היכן היה קבור יוסף. אמרו שסרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה. אמ' לה, כלום את יודעת היכן יוסף קבור. אמרה לו, ארון של מתכת עשו לו מצרים, וטבעוהו בנהר נילוס, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת הנהר, ואמר, יוסף, הגיעה שנת הגאולה שנשבע הב"ה לישראל לגאול אותם, והגיעה שעה שהשבעת את ישראל להעלות את עצמותיך מזה, ושכינה וכל ישראל מתעכבין לך, אם תתראה מוטב, ואם לאו, אנו נקיים ופטורין משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף ועמד למעלה מן המים. ואל תתמה שצף ארונו של יוסף על גבי המים, שהרי צף הברזל לאלישע הנביא ע"ה, שנא' (מלכים ב ו, ה) ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים, ויאמר אהה אדוני והוא שאול, ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל. והלא דברים קל וחומר, ומה אלישע שהוא תלמיד אליהו, ואליהו תלמידו של משה ע"ה, צף הברזל מפניו, משה עצמו עא"ו. ר' נתן אומר, בתוך קבורנטי של מלכים היה, והלך משה ועמד על שפת קבורנטי, ואמ', יוסף, הגיעה שנת הגאולה לישראל שנשבע הב"ה, ואתה השבעת אותם, אם תתראה מוטב, ואם לאו, הרי אנו נקיים ופטורין משבועתך. מיד נזדעזע ארונו של יוסף ונטלו משה, שנא' (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וכל אותן שנים שהיו ישראל הולכין במדבר, ארון של יוסף וארון של שכינה היו מהלכין זה בצד זה, והיו עוברין ושבין שואלין, מה טיבן של ארונות הללו, ואומרים להם, אחד של שכינה ואחד של מת. אמרו להם, וכי איפשר למת להלוך עם השכינה. אמרו, קיים זה מה שכתוב בזה. ומה אי לא דעסיק ביה משה, ישראל לא היו עוסקין ביה, והכתי' (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. אמרו, כבודו בגדולים יותר מבקטנים. ואי לא דעסיקי ביה ישראל, בניו לא הוו עוסקין ביה. אמרו, כבוד במרובין יותר מבמועטין. קברו בשכם, מאי שנא בשכם. אמ' ר' חמא ב"ר חנינא, אמרו ישראל, אבותינו גנבוהו משכם, נחזיר אבדה לשכם.

התנאי החמישי, שיעשה המצוה כולה ולא מקצתה, דכתיב בפרשת עקב (שם ח, א) כל המצוה וגומר תשמרון לעשות. וכתב שם רש"י בשם המדרש אם התחלת במצוה, גמור אותה, כדאשכחן בהושע בן אלה מלך ישראל שעשה מצוה גדולה שביטל השומרים שהושיב ירבעם בדרך כדי שלא יעלו ישראל. ואמר, כל הרוצה לעלות יעלה, ולא גזר עליהם שיעלו ולכך גלה וגלו י' השבטים עמו כו'. ועוד אמרו (עי' סוטה יג, ב), המתחיל במצוה ואינו גומרה, מורידין אותו מגדולתו, שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. ומכל מקום אם אין בידו לגומרה כלל, לא ימנע לעשות מה שבידו לעשות, כדאשכחן במשה רבינו דכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ד, מא) אז יבדיל משה שלש ערים, וכדכתב רש"י ז"ל שם. (אבל קשה כי בעצמות יוסף כן עשה, שנאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וגם העתיר לה' לבוא אל הארץ לקיים מצותו לקברן בארץ, וה' לא רצה כי נשבע, ולמה נענש שנקראו על שם בני ישראל, שנאמר (יהושע כד, לב) העלו בני ישראל, ולא בשמו ובשמם ויאמר נא אשר העלו משה וישראל, דקים לן (ברכות ו, א) המתחיל במצוה ונאנס ולא עשאה, נחשב כאלו עשאה כולה, וכן היה משה, ולמה לא נקראת גם על שמו כי נקברו. וי"ל כי ההתחלה יותר מחצי הכל, וכיון שנזכר כי לקחם לקיים מצות יוסף, הוה ליה כאלו עשאה כולה. ובקבורתם רצה להודיע עוד, כי הגומר המצוה נקרא על שמו. ולמען נלמד ב' למודים אלו, כי מה שתקן משה מתחילה ליקרא המצוה על שמו, תקנו ישראל לאחרונה עוותתם אשר עזבום במצרים על לכתם אחרי השלל, לא כן משה כי במות משה המוציא והמביא הם העלום ותחשב להם למצוה שלימה). אבל אם יש בידו כח לגמרה ולא גמרה, מתחייב בנפשו וקובר אשתו ובניו, כדאשכחן ביהודה דלפי שהתחיל במצות הצלת יוסף ולא גמרה, הורידוהו מגדולתו וקבר אשתו ובניו: