מוסר על יחזקאל ח:ג

ועל דרך פשט בטעם המצוה הזאת שיש בה זכרון לכל המצות, והלבן והתכלת שהזכיר בפרשה אינן שתי מצות אלא מצוה אחת והלובש טלית שיש בה לבן לבדו או לבן ותכלת ביחד הרי זה קיום מצוה אחת שנא' (במדבר טז) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת ומשפט החוטין הוא שיהיו ז' לבנים והאחד תכלת משום שנא' פתיל תכלת, כלומר חוט אחד של תכלת והתכלת הזה חוט של צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שהיה מצוי בים המלח, ויש אומרים כי התכלת צריך שיהיו ב' חוטין והלבן ו', וידוע כי הלבן והתכלת הלבן הוא עיקר ולעולם בכריכת החוליות צריך שיתחיל בלבן ויסיים בלבן שכן אמר הכתוב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית התחיל בלבן וסיים בלבן ותכלת באמצע. וכן ארז"ל (מנחות מ"ג) מסיים בלבן משום מעלין בקדש ולא מורידין כלו' שאלו סיים בתכלת היה בזה מוריד, ואע"פ שאין לנו תכלת עכשיו הלא כל ישראל חייבים במצות ציצית בזמן הזה שהרי אף בזמן שהתכלת מצוי היה הלבן עיקר, ואז"ל (שם) תניא היה רבי אומר קשה ענשו של לבן כלומר שאינו מניחו יותר מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדיו הביאו לי ב' חותמות לאחד אמר לו של זהב ולאחד אמר לו של טיט, כלו' שהוא יותר מצוי ולא היה ראוי לו למנוע ממנו, וכמה גדול כח מצות ציצית שהרי התירה התורה איסור כלאים בציצית שהרי טלית של פשתן חייב בציצית מן התורה שיתן בו ח' חוטין של צמר שכן אמר הכתוב (דברים כב) לא תלבש שעטנז וגו' וסמך ליה גדילים, וקבלו רז"ל דדרשינן סמוכים ושסמיכות זה בא להתיר כלאים בציצית, וע"ז הזכיר שלמה בכאן ואמר דרשה צמר ופשתים וגו'. ביאר כי התורה הזהירה על חבור צמר ופשתים ודורשת אחרי העובר על זה כדי להענישו, ומצד אחר התירה החבור ההוא במצות ציצית וצותה לעשות וזהו ותעש בחפץ כפיה, אבל האמת כי רז"ל אסרו זה כי כן דרכם לעשות סייג לתורה וגדרים ומשמרת למשמרת ולכך אסרו הדבר שלא להטיל ציצית בטלית של פשתן מפני שדרך האדם שיתכסה בטלית של פשתן בלילה ולילה אינו זמן ציצית, וא"כ הרי יש בזה עבירה בלא מצוה שלא התירה תורה כלאים בציצית אלא בשעת מצוה כענין כלאים של בגדי כהונה שלא היה מותר להם ללבשם אלא בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה היו עוברים בלאו דלא תלבש: ועל דרך הדרש ציצית מלשון ראיה כמו (שה"ש ב) מציץ מן החרכים, והלובש ציצית צריך שיזהר מן העבירות שהרי כסא הכבוד רואהו שהוא דומה לתכלת, ובלשון חכמים נקרא טלית והוא לשון עילוי ורוממות מלשון (דניאל ז) ונטילת מן ארעא, וזה רמז להקב"ה שהוא מעולה ומרומם על הכל. ונצטוינו להתעטף בציצית ממה שדרשו ז"ל (ר"ה פ"ק דף יז) ויעבור ה' על פניו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני סדר תפלה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם על כל עונותיהם. והכונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדרי תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו ושנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף ביאורו בטלית לבנה שכן הזכיר הכתוב (תהלים קד) עוטה אור כשלמה וגו'. וכתיב (דניאל ז) לבושיה כתלג חיור. ואנו נצטוינו בפסוק (דברים כח) והלכת בדרכיו. ולכך נתחייבנו להתעטף בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כי כשם שהדבר האדום הוא סימן החטא כן הלובן סימן הסליחה. וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ומה שהאדם לובש הטלית ומתכסה בו זה רמז להקב"ה שהוא מכסה בריותיו ומלבשם כענין שכתוב (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו וגו', וגם בזה רמז שעתיד הקב"ה להחיות המתים ולהקימם בלבושיהם הוא שכתוב (איוב לח) תתהפך כחומר חותם וגו', ומפני שהמצוה הזאת תרמוז לתחיית גוף האדם ע"כ תמצא שהיא כוללת את הגוף, כי הציצית הם פתילות תלויות בדמיון שער הראש הוא שכתוב (יחזקאל ח) ויקחני בציצית ראשי, הנקבים שעושין בטלית לתלות בהן החוטין הם בדמיון העינים. ה' קשרים כנגד ה' חושים שבו. ח' חוטין כנגד יום ח' שנימול בו, ומזה אמרו רז"ל שכל מי שאינו נימול אינו זוכה ליום הדין של תחיית המתים שנא' (ישעיה ה) ופערה פיה לבלי חוק. ובכל ענף וענף תמצא חמשה קשרים והם כ' קשרים לארבע ענפים כנגד הידים והרגלים שבהם כ' אצבעות והרי לך כלל הגוף, ומה שכל ענף היוצא מנקבי הטלית שלישו מחובר וכרוך כאחד למעלה ושני שלישים הם מפוזרים ומחולקים זה מזה למטה, הענין לרמוז כי אע"פ שישראל עכשו בגלות מפוזרים בין האומות ביד ארם וישמעאל והם במדרגה התחתונה עתידין הן בזמן הגאולה שתהא ידם על העליונה כענין שכתוב (דברים כו) ולתתך עליון על כל גויי הארץ, ושתי אומות אלו יהיו למטה בפזור ושעבוד תחת ידינו, וכבר רמז הנביא ענין זה שנא' (זכריה יג) והיה בכל הארץ פי שנים בה וגו' ואמרו במדרש (שם) והשלישית יותר בה אלו ישראל שנאמר (ישעיה יט) והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה. ארז"ל (שבת פ"ב דף כג:) כל הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה. הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה, בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, וידוע כי אין השכר הזה עיקר שכר המצוה ח"ו ואינו אלא פירות שהוא נוטל בעה"ז אבל הקרן הוא שמור לו לעוה"ב. והשכר הזה שהוא פירות הנה הוא במדה כנגד מדה כי הרגיל במצות ציצית יזכה לבגדים נאים שיתכבד בהם בעולם הזה. וכן אם הוא רגיל במצות מזוזה והוא זהיר בה עד שלא היה לו בית יזכה בזכות המצוה לבית נאה וכן אם זהיר בקדוש היום ואינו רוצה לפטור את עצמו בקדוש על הפת והוא טורח ומחזר אחר היין יזכה שיהיה לו אוצרות יין והכל מדה כנגד מדה בעוה"ז ופירות המצות שהוא אוכל אבל עיקר השכר באלו ובשאר כל המצות הוא בעה"ב, וכן אמרו במדרש (שמות לג) ושמתיך בנקרת הצור מנקרת הצור זכה משה לקירון עור פנים. וכן הכתוב אומר (חבקוק ג) קרנים מידו לך ושם חביון עוזו כל ההוד שנטל משה בעוה"ז לא היה אלא פירות מתן שכרו אבל הקרן קיים לו לעה"ב שנאמר קרנים מידו לו. וכן מצינו ביוסף שפרע לו הקב"ה פירות שכרו בעה"ז והקרן קיים לו לעולם הבא, והוא שאמרו במדרש כל מה שעשה יוסף פרע לו הקב"ה, מה כתיב ביוסף (בראשית לט) וינס ויצא החוצה ברח הים מפני ארונו שנא' (תהלים קיט) הים ראה וינס. מה ראה ארונו של יוסף ראה. ולא עוד אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך לפני ארון ה' ואומות העולם אומרין מה טיבו של ארון זה שהוא מהלך עם ארון של תורה והם אומרין ארונו של יוסף ולפיכך זכה לילך עמו לפי ששימר כל מה שיש בו, אמר הקב"ה ליוסף אע"פ שפרעתי לך מקצת שכר הקרן קיימת לך לעוה"ב כשיגאלו ישראל גאולת עולמים בזכות יעקב אביך ובזכותך הם נגאלים שנאמר (שם טז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה:

נגע צרעת כו', הוא שאילה וחקירה גדולה מדוע הפליא ה' את מכותינו להיות נגע צרעת הובא כו', דהיינו החורבן הגדול, על דרך דאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי (כא) רבי אלכסנדרי פתח, (ויקרא יג, מה) והצרוע אשר בו הנגע וגו', והצרוע, זה בית המקדש. אשר בו הנגע, זו עבודה זרה כו'. בגדיו יהיו פרומים, אלו בגדי כהונה. וראשו יהי' פרוע, הוא שנאמר (ישעיה כב, ח) ויגל את מסך יהודא כו'. ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין האומות לא היה אחד יכול להוציא דברי תורה מפיו. וטמא טמא יקרא, חורבן בית ראשון ובית שני. וראיתי בספר רוק"ח, כתיב במצורע (ויקרא יג, מו) בדד ישב, וכתיב הכא (איכה א, א) איכה ישבה בדד, וכל ענין מצורע (ויקרא יג, י) והובא אל הכהן נתקיים בחורבן המקדש. כנגד נראה בבית (שם יד, לה), כיון שהעמיד מנשה צלם בהיכל בא הבעל בית כביכול. אל הכהן (שם), זה ירמיה. וצוה הכהן ופינו את הבית (שם לו), התנבא (ירמיה נב, יז-יח) את הסירות ואת היעים וגו'. ואת ים הנחשת וגו'. וראה הכהן את הנגע (ויקרא יג, ג), זה יחזקאל שהיה בגולה וקרא תגר. מה עשה הקב"ה, נטלו כהרף עין והעמידו בבית המקדש והראה לו כל דמות עבודה זרה שהיו מצויירין בכותל בית המקדש, שנאמר (יחזקאל ח, ג) וישלח תבנית יד ותבא אותי וגו'. לכך נאמר והנה נגע בקירות הבית. שבעת ימים (ויקרא יד, לח), אלו שבעים שנה בבבל. ושב הכהן ביום השביעי (שם לט), זה עזרא הכהן. ולקחו אבנים אחרות (שם מב), זהו בנין עזרא. ואם ישוב הנגע ופרח כו' ונתץ את אבניו ואת עצו (שם מג-מה), זה חורבן בית שני, ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז), עד כאן מיסודו של רוקח כתיבת יד:

חרבן זה של בהמ"ק באי זה עון היה, כך למדונו רז"ל חרבן בית ראשון מפני מה מפני עבודה זרה, וזה מפורש בספר ירמיהו ויחזקאל, ירמיה אמר (ירמיהו ז׳:י״ח) הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוונים למלכת השמים והסך נסכים לאלהים אחרים למען הכעיסני. יחזקאל אמר (יחזקאל ח׳:ו׳) ויאמר אלי בן אדם האתה רואה מהם עושים תועבות גדולות אשר בית ישראל עושים פה לרחקה מעל מקדשי ועוד תשוב תראה תועבות גדולות וכתיב (שם) ואבא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב סביב. (שם) ושבעים איש מזקני ישראל עומדים עליהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטרת עולה (שם) ויאמר אלי הראית בן אדם אשר זקני ישראל עושים בחשך איש בחדרי משכיתו כי אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. וכתיב (שם) עוד תשוב תראה תועבות גדולות ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש, ומספר והולך ענין החרבן עד שאמר לו הקב"ה לאותו שהיה לבוש הבדים הוא גבריאל (יחזקאל ט׳:ד׳) עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים וכתיב (שם) ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחוס עינכם ואל תחמלו זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו. והנה זה רמוז במגלת איכה (איכה א׳:א׳) היתה למס כלומר בעון ע"ז במטמוניות שנא' (יחזקאל ח׳:י״ב) ויאמר אלי בן אדם הראית מה המה עושים בית ישראל איש בחדרי משכיתו ואח"כ היו עובדים אחר הדלת שנא' (ישעיה כז) ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. ואח"כ על הגגות שנא' (צפניה א׳:ה׳) ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים, ואח"כ בגנות שנא' (ישעיהו ס״ה:ג׳) זובחים בגנות, ואח"כ בשדות שנא' (הושע י״ב:י״ב) גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי, ואח"כ על ראשי ההרים שנא' (הושע ד׳:י״ג) על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו, ואח"כ בראשי הדרכים שנא' (יחזקאל יז) אל כל ראש דרך בנית רמותיך, ואח"כ ברחובות שנא' (שם) ותבני לך גב ותעשי לך רמה בכל רחוב, ואח"כ בעיירות שנא' (ירמיהו ב׳:כ״ח) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה, ואח"כ בחוצות שנא' (שם יג) ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת. עד מתי עד שהכניסו ע"ז בבית קדשי הקדשים שנא' (יחזקאל ח׳:ג׳) סמל הקנאה בזה בביאה מפני מארי ביתא, וז"ש הנביא ע"ה (צפניה ג׳:א׳) הוי מוראה ונגאלה העיר היונה. ואמר במדרש העיר היונה אומה שציינתיה במצות ובמעשים טובים כיונה אומה שהיה לה ללמוד מנינוה עירו של יונה נביא אחד שלחתי לנינוה החזירם בתשובה ואלו ישראל בירושלים כמה נביאים שלחתי להם שנא' (מ"ב ו) ויעד ה' בישראל וביהודה ביד נביאי כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם הרעים וכתיב (ירמיהו ז׳:כ״ה) וישלח לכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח מאי השכם ושלוח השכם ושלוח בבקר השכם ושלוח בערב ולא שמעו. וכתי' (שם) אשר לא שמעו בקול ה' אלהים ולא לקחו מוסר בה' לא בטחה ואל אלהיה לא קרבה. ובשביל התועבות הללו באו האויבים והחריבו המקדש ושרפו ההיכל והיו הורגין העוללים ומוליכין את האבות בשבי וחזר הבית המפואר מדבר שממה ונתחללה התורה והכהונה ונסתלקה השכינה, שכן אמרו במדרש (ויקרא י״ג:מ״ה) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. ועל שפם יעטה זו בטול תורה וטמא טמא יקרא זו חורבן ראשון וחורבן שני. ירדו ישראל בשפל ומעלתם הגדולה והנשאה הושפלה והושלכה לארץ זהו שאה"כ (איכה ב׳:א׳) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ומשלו רז"ל מלה"ד למלך שהיה לו בן בכה נטלו על ארכובותיו בכה נטלו על זרועותיו בכה הרכיבו על כתפו טנף עליו השליכו לארץ ולא מחתותיה כמסקותיה מסקותיה ציבחר ציבחר ואחתותיה כולה חדא, כך (הושע י״א:ג׳) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי ואחר כך (שם י) ארכיב אפרים ואח"כ השליך משמים ארץ תפארת ישראל כיון שנפל תפארת ישראל נפלה עטרת ראשנו נפלו ישראל שנא' (ישעיהו כ״ד:כ׳) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. משל למה הדבר דומה לבני מדינה שעשו עטרה למלך והקניטוהו וסבלן והקניטוהו וסבלן אמר להם כלום אתם מכעיסים אותי אלא בשביל עטרה שעטרתם אותי הא לכון טרון באפיכון, כך אמר הקב"ה לישראל כלום אתם מכעיסין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון הוי אומר השליך משמים ארץ תפארת ישראל הא למדת שנחרב בית ראשון מפני ע"ז. בית שני אנו בקיאים בהן שהיו חסידים ואנשי מעשה והיה נחרב מפני שנאת חנם. כך דרז"ל במדרש איכה בליל ט"ב נכנס אברהם אבינו בבית קדשי הקדשים א"ל הקב"ה (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי א"ל רבש"ע בני היכן הם אמר לו חטאו והגליתים בין האומות א"ל לא היו בהם צדיקים אמר לו עשותה המזמתה אמר לו היה לך להסתכל בטובים שבהם א"ל הרבים סגיאין בישין א"ל היה לך להסתכל בברית מילה שבבשרם א"ל חייך כפרו בה שנא' (שם) ובשר קדש יעברו מעליך ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו שנא' (שם) כי רעתכי אז תעלוזי, וכתיב (משלי י״ז:ה׳) שמח לאיד לא ינקה הא למדת שעיקר חורבן בית שני מפני שנאת חנם היה לא מפני ע"ז היה שלא היו ביניהם עובדי ע"ז אבל היו מוסרין עצמן על קדושת השם שלא לעבוד ע"ז, וכענין שדרשו רז"ל באשה אחת ושבעה בניה נטלן קיסר ונתנן לפנים משבעה קנקלים הביא הראשון ואמר לו השתחוה לצלם אמר לו ח"ו אמר לו למה א"ל מפני שכתוב (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך מיד הוציאוהו והרגוהו, הביאו לשני וא"ל השתחוה לצלם אמר לו חס ושלום א"ל למה א"ל שכך כתוב בתורתנו (שם) לא יהיה לך אלהים אחרים מיד הוציאוהו והרגוהו, הביאו לשלישי ואמר לו השתחוה לצלם וא"ל ח"ו א"ל למה א"ל כי כך כתי' (שם לד) לא תשתחוה לאל אחר מיד הוציאוהו והרגוהו, וכן הרביעי אמר (שם כב) זובח לאלהים יחרם והרגו, וכן החמישי אמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד והרגו, וכן הששי אמר (שם ז) כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא והרגו, הוציאו השביעי הקטן שבהם אמר לו קיסר בני השתחוה לצלם א"ל ח"ו א"ל מפני מה אמר לו שכך כתוב בתורתנו (שם ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים כבר נשבענו לאלהינו שאין אנו ממירין אותו באל אחר שנא' (שם כו) את ה' האמרת היום והוא נשבע לנו שאינו ממירנו באומה אחרת שנא' וה' האמירך היום, א"ל קיסר אחיך שבעו ימים וראו טובה ואתה נער לא שבעת ימים ולא ראית טובה השתחוה לצלם ואעשה לך טובות אמר לו כתוב בתורתנו (שמות ט״ו:י״ח) ה' ימלוך לעולם ועד. ואומר (תהילים י׳:ט״ז) ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו ואתם בטלים ומלכותכם בטלה בשר ודם היום חי ולמחר מת היום עשיר ומחר עני, אבל הקב"ה חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, אמר לו קיסר ראה אחיך הרוגים לעיניך הריני משליך טבעתי לארץ לפני הצלם והגביהה כדי שיאמרו הכל ששמעת לקולי, א"ל חבל עליך קיסר אם אתה מתיירא מבני אדם כמותך אני לא אתיירא ממלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא אלהי עולם, א"ל וכי יש אלוה לעולם אמר לו אללי עליך קיסר וכי עולם של הפקר ראית, א"ל וכי יש פה לאלהיכם א"ל באלהיכם כתיב (תהילים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו ובאלהינו כתיב (שם לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, אמר לו ויש עינים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתי' (שם קטו) עינים להם ולא יראו ובאלהינו כתי' (דה"ב י"ז) עיני ה' משוטטות, א"ל יש אזנים לאלהיכם א"ל באלהיכם כתי' (תהילים קט״ו:ו׳) אזנים להם ולא ישמעו ובאלהינו כתיב (מלאכי ג׳:ט״ז) ויקשב ה' וישמע, אמר לו וכי יש אף לאלהיכם א"ל באלהיכם כתי' (תהילים קט״ו:ו׳) אף להם ולא יריחון ובאלהינו כתיב (בראשית ח׳:כ״א) וירח ה' את ריח הניחוח, אמר לו וכי יש ידים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתי' (תהילים קט״ו:ז׳) ידיהם ולא ימישון ובאלהינו כתיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ, אמר לו וכי יש רגלים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתיב (תהילים קט״ו:ז׳) רגליהם ולא יהלכו ובאלהינו כתיב (זכריה י״ד:ד׳) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. אמר לו ויש גרון לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתיב (תהילים קט״ו:ז׳) לא יהגו בגרונם ובאלהינו כתיב (שם כט) קול ה' על המים, אמר לו אם יש כל המדות הללו באלהיכם מפני מה אינו מציל אתכם מידי כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמר לו דניאל חנניה מישאל ועזריה כשרים היו ונבוכדנצר היה מלך ראוי לעשות נס על ידו אבל אתה אינך הגון ואנו נתחייבנו מיתה לשמים אם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום הרבה דובים ואריות וזאבים ונחשים ועקרבים אלא לסוף עתיד הקב"ה לפרוע ממך על דמינו מיד גזר עליו להרגו, א"ל אמו בחיי ראשך תנה בני ואחבק אותו ואנשקהו נתנו לה הניקתו חלב אמר לקיסר בחיי ראשך הרגני תחלה אמר לה איני שומע לך מפני שכתוב בתורתכם (ויקרא כ״ב:כ״ח) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אמרה לו שוטה שבעולם כבר קיימת כל המצות ולא נשאר לך אלא זו בלבד מיד צוה עליו והרגוהו. אמרה לו בני לך אצל אברהם אביכם ואמור לו כך אמרה אמי אל תזוח דעתך שבנית מזבח והעלית עליו יצחק לעולה הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלחה שבעה בנים ביום אחד ועוד שאתה נסיון ואני מעשה וכיון שנהרג שיערו חכמים שנותיו של אותו נער ונמצא בן שתי שנים וששה חדשים ושש שעות וחצי. באותה שעה צעקו אומות העולם ואמרו מה אלהיהם של אלו עושה להם שכך נהרגין עליו בכל שעה ועליהם כתוב (תהילים מ״ד:כ״ג) כי עליך הורגנו כל היום והיא עלתה על הגג והפילה עצמה ומתה לקיים מה שנא' (ירמיהו ט״ו:ט׳) אומללה יולדת השבעה ובת קול יוצא ואומר (תהילים קי״ג:ט׳) אם הבנים שמחה ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה: