מוסר על שמות לד:ז

ונראה שרמזו רז"ל כאן שהיה דוד מתקן עיוות העגל, כי בעגל כתיב (שמות לב, יט) וירא את העגל ומחולות, שהיה להם שיר ועוגב לעבודה זרה. בא דוד המלך ע"ה והביא כלי שיר למעלה ממטתו כדי שיעמוד בחצות לילה לעסוק בדברי תורה, וזה היה סוד הכנור ולא כלי זמר אחר, כי הנה הקב"ה הוציא את ישראל מכור הברזל להיות לו לעם נחלה כיום הזה, והם קלקלו את הכור כי השליכו בו את העגל כמו שכתב רש"י פרשת כי תשא. וקלקלו ג"כ אות הנו"ן שהם יצאו בנ' שערי בינה ממצרים שנאמר (שם יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ופירשו בו קצת מפרשים שהוא רמז על חמשים שערי בינה, וכך כתב הזוהר בפרשת אמור. ובפרשת בראשית (השמטות ח"א רסא, ב) זה לשונו, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כיום צאתך הל"ל, מאי כימי. דכולהו יומין עלאין אזדמנו התם ואזדמנו הכא, בגין כן נפלאות נ' פלאות, דהא נ' תרעין דבינה פתח קוב"ה לאפקא לון מתמן, ובגין כך באורייתא אדכר יציאת מצרים נ' זימנין לקבל נ' תרעין וכו', והם אמרו (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', וכפרו בנ' שערי בינה וכו', האריך שם בזה יותר עיין שם. והם קלקלו הנו"ן במה שפרקו נזמי זהב נ' דנזמי, וגם קלקלו מה שאמרו מתחלה נעש"ה נשמ"ע שהיא בנו"ן, ואח"כ הלכו אחר הנו"ן נחש הקדמוני שחזרו לזוהמתן. וזהו סוד נון גדולה דנוצר חסד לאלפים וגו' המוזכר בתפילת משה (שם לד, ז) כשהתפלל על עון העגל, רומזות על נו"ן זו שעברו עליה ישראל, ואז נשאר מן נצר צר כי גרמו צר עליהם בקלקול הנון:

מצורף לזה מה שאמרו רז"ל במדרש (בר"ר יב, טו) והביאו רש"י ז"ל בריש פרשת בראשית ז"ל, כשברא הקב"ה את עולמו עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שיתף בה מדת הרחמים, שנאמר (בראשית ב, ד) ביום עשות ידו"ד אלהים וגו', עד כאן. ראוי לתת לב מהו פשט של שיתוף האמור כאן, או איך נמשך משיתוף מדת הרחמים במדת הדין קיום העולם ומעמדו. והנלע"ד דפשוטו של שיתוף זה הוא על דרך הנזכר בסמוך, והוא כי בתחילה עלה במחשבתו יתברך לברוא העולם במידת הדין, ואם היה העולם עומד על הדין או הנפש החוטאת מתה מיד, ואפילו היה החוטא רוצה לעשות כל תשובה שבעולם לא היו שומעין לו, כי מי שחוטא לאדון שבראו והטיבו ודאי בן מות הוא לפי שורת הדין כנזכר. ואח"כ ראה שאין העולם מתקיים בזה, כי כמעט כל אדם מחוייב לחטוא בשגם הוא בשר ויצר לב האדם רע מנעוריו, אין אדם צדיק בארץ וגו', וא"כ לפי זה יחזור העולם לתהו ובהו. והוא יתברך לא לתהו בראו אלא לשבת וגו', שיתף בה מדת הרחמים וכו', והיא מדת הסליחה והמחילה שמקבל ברחמים וברצון את תשובתינו לכפר על כל עונותינו, נשוב אליו בכל לבבינו וזה על צד הנדבה כדלעיל, כי לא יחפוץ בהשחתת העולם, ואם לא שב החוטא דמו בראשו, כי בודאי חטאים שאינם שבים תרדף רעה לפי מדת הדין ולפי מדת הרחמים, וכמו שאמרו רז"ל בהדיא (יומא פו, א), ונקה (שמות לד, ז) לשבים, לא ינקה לשאינם שבים, וזהו שתוף רחמים בדין דלעיל, כי שניהם כאחד טובים לקיום העולם כנזכר, עכ"ל. וכן כתבתי למעלה (מס' ראש השנה פרק תו"א ד"ה בענין תענית ערב ר"ה) בפירוש התנחומא (אמור כב) ערב ראש השנה מכפר שליש בי' ימי תשובה, שליש השני כו', עיין לעיל. על כן האדם הגומר בלבו להיות בעל תשובה, אזי מתחילה יתענה יום שלם ויבקש את השם יתברך שיקבלנו בתשובה, ועל זה יתפלל וכדל שואל:

אַךְ מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמְחֹל לוֹ אֲפִלּוּ עַל פְּשָׁעָיו, יִזָּהֵר גַּם כֵּן שֶׁהוּא לֹא יַקְפִּיד כְּלָל, אֲפִלּוּ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁעָשָׂה חֲבֵרוֹ נֶגְדּוֹ בְּמֶרֶד וּבְמַעַל שֶׁזֶּה נִקְרָא פֶּשַׁע, כְּמַאֲמָרָם (יומא ל"ו:) פְּשָׁעִים אֵלּוּ הַמְּרָדִים, וְזֶהוּ שֶׁדִּיְּקוּ: לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע, (דְּבֶאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לוֹ אֲפִלּוּ עַל פְּשָׁעָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו", וְנָקַט הַכָּתוּב "נֹשֵׂא עָוֹן" מִשּׁוּם סֵדֶר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּקָחָשִׁיב, שֶׁהוּא נוֹשֵׂא עָוֹן וְגַם עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות ל"ד ז'): "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע").