מוסר על תהילים כז:יג

וכבר ידעת כי המנורה שהיא רומזת אל החכמה היתה מונחת בדרום והשלחן ששם לחם הפנים ומשם באה הפרנסה והשובע לכל העולם היה בצפון ודרום וצפון שתי רוחות מכוונות זה כנגד זה ופניהם איש אל אחיו. וזה להורות שא"א שתתקיים החכמה בעולם גופני הזה רק על הפרנסה והספוק לכך אמר שכן ארץ כלומר שתתעסק בעניני הארץ במשא ומתן עם הבריות באשר תוכל להתפרנס, ורעה אמונה אע"פ שהתרתי לך שתתבטל מן המעשה הטוב לבקש טרפך ומחייתך אל תאמר א"כ ארויח כל מה שאוכל להרויח כדי שאתפרנס בין במשפט בין שלא במשפט לכך אמר ורעה אמונה כלו' שתשכון בארץ ותתחבר עם הבריות במשאך ומתנך (תתחבר) עם האמונה. ואל תחשוב לקבץ הון שלא במשפט שכך אמר הנביא (ירמיה טז) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. ואמר שלמה (משלי י״ג:י״א) הון מהבל ימעט כלומר הון הבא מהבל וגזל ימעט ואמר ימעט כנגד מחשבת המקבץ כי הוא חושב שירבה וע"כ ימעט כי ידבק בו החסרון. ומלת ורעה מלשון ריע ועמית ויאמר מאחר שאתה מתחבר באמונה נמצא שאין אתה מתבטל מן המעשה הטוב אפי' שעה אחת שהרי אתה מקיים מצות האמונה שאתה כולל בה כל התורה כולה. וכמו שדרשו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה. וכבר הזכרתי למעלה מדת האמונה והוספתי תת כחה לך באות אל"ף. ומה שהתחיל הכתוב בבטחון וסיים באמונה הנה זה לבאר כי מדת האמונה נכללת במדת הבטחון שהרי ידוע כי כל הבוטח הוא מאמין שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלא את שאלתו, והמאמין יתכן שלא יהיה בוטח כי לפעמים ירא שמא יגרום החטא או שמא קבל שכר על מעשיו הטובים בנסים שעשה לו הקב"ה וממה שהוא מוצא את עצמו רשע וחוטא ופושע כנגד חסדי השי"ת אינו נושא לנפשו שיבטח בו שיצילהו מצרתו או שיתן לו שאלתו ועל כן ישתדל בנוהג שבעולם שינצל מצרתו או שישיג שאלתו. ולולא היראה שירא שמא יגרום החטא היה החסרון באמונתו אם היה משתדל להנצל אפי' על ידי נוהג שבעולם שכבר מצינו פסוק מלא (תהילים ל״ז:כ״ה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. וידוע כי אף הלל ורבי חנינא בן דוסא וכיוצא בהן שהיו מעטי ממון ביותר לא היו נעזבים לפי שלא קנו נכסים מעולם שאין לשון עזיבה נופל אלא על מי שהיה סמוך מתחלה ואח"כ נעזב אבל מי שלא היה סמוך מעולם אין זה נעזב, ואין העזיבה חנם אלא הכל במשפט על כן לא יתכן שיירא מי שבטוח בעצמו שלא חטא מעולם. אבל הירא מן החטא יתכן שיירא שלא תבא עליו צרה מצד אותו חטא שכן מצינו ביעקב ע"ה שהיה ירא שמא יגרום החטא והיה מיצר ומתיירא מעשו אחיו שנאמר (בראשית ל״ב:ח׳) ויירא יעקב מאד ויצר לו וכיון שהקב"ה הבטיחו ואמר לו (שם כח) והנה אנכי עמך למה היה מתיירא אלא שמא יגרום החטא וכן מצינו בדוד שאמר (תהילים כ״ז:י״ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' ודרז"ל בפירקא קמא דברכות (דף ד) למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה עתיד ליתן שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, וכיון שהיה קורא עצמו חסיד שנאמר (תהלים פו) שמרה נפשי כי חסיד אני מה היה מסופק אם יהיה לו חלק עם הצדיקים אם לאו אלא שמא יגרום החטא, וכל מי שיש בו מדת הבטחון בידוע שיש בו מדת האמונה כי הבטחון כדמיון פרי האילן והאמונה כמו האילן וכמו שהפרי הוא אות על האילן או על העשב הגדל בו ואין האילן אות על פרי כי יש כמה אילנות שאינן עושין פירות כמו אילני סרק כך הבטחון אות על האמונה ואין האמונה אות על הבטחון, וכן תמצא במדות החכמה והחסידות כי מי שיש בו מדת חסידות היא אות על החכמה כי לא הגיע למעלת החסידות אלא בכח החכמה וכמו שאמרו ז"ל אין עם הארץ חסיד ומי שיש בו חכמה אינו אות על החסידות שאפשר שיהיה חכם ורשע כגון מנשה וחביריו:

קשה גסות הרוח, שכהב"ה מבקש להעניש את הרשעים ולהכשיל אותם בפשעיהם, בתחלה מוסיף להם גדולה, כדי שיגבה לבם וישברו, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש. עד שלא השפיל את בלעם הרשע, הוסיף בכבודו. שבתחלה שלח לו בלק מלך מואב מלאכים שפלים ונבזים, אמ' לו הב"ה, לא תלך עמהם. כיון ששלח לו שרים רבים ונכבדים, אמ' לו, קום לך עם האנשים. וכל כך למה, כדי שלא יאמרו הבריות אחר שמאבדן, לפיכך איבד הב"ה לפלוני שהוא הדיוט, לפיכך הוא מגדלן תחלה. כך אתה מוצא בהמן, עד שלא איבדו הב"ה הוסיף לו גדולה, ואף הוא הוסיף גבהות, שנא’ (אסתר ה, יא) ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך, וכתי’ (אסתר ה, יב) ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגו'. ואף אסתר לכך נתכוונה לתת לו גדולה כדי שיגבה לבו וישבר, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש, וכתי’ (איוב יב, כג) משגיא לגויים ויאבדם שוטח לגויים וינחם. וכל הזדים והגאים הלועגים על ישראל, והמטילין אימתן עליהם, יורדין לבאר שחת, ונוחלין גיהנם, ונידונין לשם לדורי דורים. את מוצא שהב"ה פורט כל מלכות ומלכות, ומזכיר את עונה ואת העונש שיש לה לקבל, ואינו מקפיד על כל אחת ואחת אלא שהטילו אימתן על ישראל בלבד, דכתי’ (יחזקאל לב, כז) ויתנו חתיתם בארץ החיים. חתיתם זו אימה, שנא’ (בראשית לה, ה) ויסעו ויהי חתת אלהים וגו', וכתי’ (ירמיהו ל, י) ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל וגו'. בארץ החיים זו ארץ ישראל, שנא’ (תהלים כז, יג) לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. ומהו עונשן, את יורדי בור, ואין יורדי בור אלא גיהנם, שנא’ (יחזקאל לב, ל) וישכב את ערלים בבור. ואפי' אדם בביתו צריך להתנהג בענוה, ואל יטיל אימה יתירה בתוך ביתו. שהרי פילגש בגבעה, שהטיל בעלה עליה אימה יתירה והלכה לה וישבה בבית אביה, ונתגלגל הדבר ונפלו על אותו מעשה כמה אלפים וכמה רבבות מישראל וכמעט נגדע שבט בנימן. ומעשה בר' חנינא בן גמליאל, שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו, ובקשו להאכילו אבר מן החי. ושנינו במ' שבת בפ' במה מדליקין, שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתן ערבתן הדליקו את הנר, ומפרש בגמ' ויאמרון בניחותא, ר"ל כדי שלא יטיל אימה יתירה בתוך ביתו.

– אֲפִלּוּ אִם הָיָה עַכְשָׁו זַכַּאי וְצַדִּיק גָּמוּר, יִירָא לְעוֹלָם שֶׁמָּא יָבוֹא חֵטְא לְיָדוֹ. וְכֵן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב: אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״ (בראשית כח טו), הָיָה יָרֵא שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא. וְכֵן אָמַר דָּוִד (תהלים כז יג): ״לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים״; אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה חָסִיד גָּמוּר – שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא שֶׁלֹּא יָבוֹא לְנֹעַם הַצַּדִּיקִים (ברכות ד א).