מוסר על תהילים קכג:ד

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי – מִי שֶׁלּוֹעֵג לִבְנֵי אָדָם כִּי יָבוּז לָהֶם בְּלִבּוֹ לְקֹצֶר הַשָּׂגָתָם בְּמַעֲלוֹת, אוֹ בְּהַצְלָחוֹת הַזְּמַן, בְּכָבוֹד וּבִשְׂרָרָה. אוֹ יָבוּז אוֹתָם לְעָנְיָם וְרִישָׁם. וְהַגַּאֲוָה הֱבִיאַתּוּ אֶל הַמִּדָּה הַזֹּאת אוֹ רֹב הַשַּׁלְוָה וְהַתַּעֲנוּג. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכ"ג:ד') רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים. וּפְעָמִים יַלְעִיג הַלֵּץ עַל הַקְּדוֹשִׁים וְהַנְּבִיאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ':ז') כֻּלּוֹ לוֹעֵג לִי. וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי י"ד:כ"א) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא. עוֹד נֶאֱמַר (משלי י"ד:כ"א) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְנֶאֱמַר (משלי י"ז:ה') לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. פֵּרוּשׁ – לוֹעֵג לָרָשׁ הֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ כִּי תְּדַמֶּה, אֲשֶׁר הַהַצְלָחוֹת בְּיַד בְּנֵי אָדָם וְהַשֵּׂג יַשִּׂיגוּן אוֹתָן בְּחָכְמָתָם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח':י"ז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְנֶאֱמַר (ישעיה י':י"ג) כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי. וּבַעֲבוּר זֶה לוֹעֵג לָרָשׁ כִּי יֹאמַר בִּלְבָבוֹ שֶׁלֹּא הִשִּׂיג לָעֹשֶׁר מֵחֹסֶר דַּעְתּוֹ וְשִׁפְלוּת יָדָיו. וְהִנֵּה חֵרֵף עוֹשֶׂה הָרָשׁ וְהֶעָשִׁיר כִּי הַכֹּל מֵאֵת הש"י. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב:ב') עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה'. וְעַל הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד אָמַר לֹא יִנָּקֶה, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזִּיק בְּמַעֲשֶׂה וְלֹא בְּדִבּוּר לֹא יִנָּקֶה. אַךְ אֵין רָעַת הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד מַשֶּׂגֶת לְרָעַת הַלּוֹעֵג. וּמִפְּנֵי כִּי הַלֵּיצָנוּת בְּסִבַּת הַגַּאֲוָה שֶׁהִיא הֵפֶךְ הָעֲנָוָה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי ג':ל"ד) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן. פֵּרוּשׁוֹ – אִם לַלֵּצִים – בֶּאֱמֶת הַלֵּצִים הַלּוֹעֲגִים לִבְנֵי אָדָם. הש"י יִלְעַג לָהֶם. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ב':ד') יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. וּלְשׁוֹן אִם – לְאַמֵּת הַדָּבָר. וְכֵן (במדבר כ"ד:כ"ב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן (משלי כ"ג:י"ח) כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית.

הַשֵּׁנִי – שֶׁלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי בְּנֵי אָדָם עֲבוּר שֶׁהוּא בּוֹזֶה לָהֶם מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ גַּם הֵם בְּמָמוֹן וּבְכָבוֹד; וְלוֹעֵג בָּעֲנִיִּים, לֹא שֶׁיִּתֵּן בָּהֶם מוּם אֶלָּא הֵם נִבְזִים בְּעֵינָיו. וְזֶה הָעִנְיָן בָּא מֵחֲמַת הַגַּאֲוָה. אוֹ לִפְעָמִים בָּא מֵחֲמַת שַׁלְוָה וְרֹב תַּעֲנוּג, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכג ד): ״רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים״. וְזֶה רְאָיָה שֶׁאוֹתָם שַׁאֲנַנִּים הֵם לוֹעֲגִים, וּפְעָמִים בְּרוֹב שַׁלְוָתָם לוֹעֲגִים בַּצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו כ ז): ״כֻּלֹּה לֹעֵג לִי״. וְנֶאֱמַר (משלי יז ה): ״לֹעֵג לָרָשׁ – חֵרֵף עֹשֵׂהוּ״, פֵּרוּשׁ: מִי שֶׁלּוֹעֵג לָרָשׁ עֲבוּר שֶׁהוּא רָשׁ, וְנִרְאֶה בְּעֵינָיו מָה שֶׁהוּא רָשׁ הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן חָכְמָתוֹ, וּמָה שֶׁהוּא עָשִׁיר הוּא מֵחֲמַת חָכְמָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח יז): ״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה״. זֶה הָאִישׁ הַלּוֹעֵג הוּא מְחָרֵף הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כִּי [הלוא הרש] הוּא מַעֲשֵׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִיב (משלי כב ב): ״עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם יְיָ״ – הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה לֵיצָנוּת עַל מַעֲשֵׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

ומה גם העוברים על המצות מפני בשת הגוים, כמו שלא להניח טלית ותפלין בדרך ושלא להתפלל תפלה כתקונה, וההולכים במנעלים של עור בתשעה באב וביום הכפורים וכדומה, הרי זה הבל ורעות רוח, שהרי בלאו הכי הייני חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו (תהלים עט ד), ומה לנו לחוש ללעג השאננים הבוז לגאי יונים (שם קכג ד), הרי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. ודוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קיט מו) ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש. ויחשב אלו היה מוצא להרויח אלף אלפים דינרי זהב, בודאי לא היה חושש לשום בושה על חיי עולם הבא ולעשות נחת רוח ליוצרו, על אחת כמה וכמה. ועל כגון זה נאמר (משלי ב ד ה) אם תבקשנה ככסף וכו', אז תבין יראת ה':