פרשות על בראשית ב:טז

לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל לאמר זו גלוי עריות שנאמר לאמר הן ישלח כו' (סנהדרין נ"ו). פירוש, דסיפא דקרא ואת זנית כו' ותחניפי ארץ בזנותיך כו וימנעו רביבים ומלקוש כו'. אשה זונה כו' ואמר בספרא פ' קדושים ולא תזנה הארץ מזנים הן הפירות. ר"י אומר הרי הוא אומר ותחניפי ארץ הרי ענשו של דבר שהפירות מזנין ועצירת גשמים ואין ראוים הפירות לאכול לכן צוה עליו לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. שיראה שלא יזנה בעריות כמו שפירש להלן על כן יעזוב האדם כו' ודבק באשתו ולא באשת חבירו שאז תזנה הארץ והפירות לא יהיו ראוים לאכול ולכן צוה עליו שיראה שיאכל מכל עץ הגן ולא כמו שהיה בדור המבול שמחטים נעשו זוניין יעוין ירושלמי כלאים ובמד"ר פ' כ"ח ודו"ק: וכן הוא בסדר עולם יעוי"ש ומיוסף מבורכת ארצו מכל השבטים שלא זן עיניו מהערוה.

מכל עץ הגן אכול תאכל פירוש הוא מצוה להחיות נפשו ולהנות מפרי הגן וכמו דאמר סוף ירושלמי דקדושין עתיד אדם ליתן דין וחשבון כו' ולא אכיל ואם אמר האדם לאשתו כי השי"ת צוה לאכול מן הגן אף שלא כוונה למצוה מכל מקום היה קיומה מגין שלא לאכול מעץ הדעת אבל כיון שלא אמר לה במצות השי"ת לאכול ולא קיימה המצוה וכדברי הרא"ה באוכל מצה וסבר שהוא חול לא יצא וכמו שלא זכרה חוה הצווי רק בלא תעשה לכן לא הגין עליה ועברה הל"ת ודו"ק.